אֲרֻבּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת בֵּין כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, נָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, הַכֹּל טָמֵא. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּן, טָמֵא. מִמֶּנּוּ וּלְמַעְלָן, טָהוֹר:

עירב את הטומאה. והכל טמא. הבית טמא והנותן רגלו גם כן טמא:

אלו הארובות הוא כשתהיה בית ועליה ותהיה ארובה בגג הבית וארובה בגג העליה זו כנגד זו עד כי כאשר היתה הטומאה תחת הארובות הבית תהי' מגולה לשמים. וכבר קדם שכלי טמא אינו חוצץ וכאשר היתה הטומאה ובגגה פותח טפח הנה העליה טמאה להוציא הטומאה לה ולזה כאשר נתן הדבר שהוא מקבל טומאה על ארובה אשר בגג הבית הנה כבר נטמא זה הכלי ונטמא הבית וכאשר הבית כולו טמא ובגגה פותח טפח יצאה הטומאה מן זאת הארובה ונטמאה העליה גם כן לפי שזה הכלי לא יחוץ בין הבית והעליה להיותו כלי טמא אולם אם שם זה הכלי על הארובה העליונה אשר בגג העליה הנה הוא מבואר שהוא יטמא העליה והבית ואם היה כלי שאינו מקבל טומאה הנה הוא חוצץ בפני הטומאה ולזה אם שמהו על הארובה אשר בגג הבית יהיה הבית טמא והעליה טהורה ואם שמהו על הארובה אשר בעליה הנה הבית והעליה טמאים וכל מה שיהיה נכחי לזאת הארובה ממעל עד לשמים טהור:

הכל טמא. פי' הר"ב אפי' מה שבעליה. אעפ"י שנתן בתחתונה כו' רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה. אבל הר"ש כתב על זה. וז"ל. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דאטו מי עדיף משאם היתה טומאה בעלייה עצמה כנגד ארובה. ונראה לפרש. דהכל טמא היינו בין מה שתחת המאהיל. בין מה שלמעלה כנגד ארובה. א"נ בין מלמעלן בין מלמטן. לא שנתנן בזה או בזה. אלא שנתנן בשתיהן ולכך אע"פ שטומאה בבית גם העליי' טמאה. דאין דבר טמא חוצץ. והרי נסתמה הארובה העליונה ומערבת את הטומאה. ע"כ. והכ"מ [פט"ז מהט"מ הלכה ג'] כתב הכל טמא. שאין כלי טמא חוצץ. ע"פ מה שנתבאר ברפ"ו. אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה. שאם היו כלים על גבן אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע"כ. וזה כדברי הר"ש הראשונים. דכל שכנגד הארובה דוקא ולא שעל התקרה בכלל כלל. [*שהאדם וכלים מביאין כשמאהילים. ואין חוצצין. אבל הבית חוצץ]:

ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא כו'. הכא לא קתני בין מלמעלן בין מלמטן. כדקתני בסיפא גבי אין בארובה פותח טפח. וקתני נמי ממנו ולמטה טמא כו'. ובסיפא קתני אין טמא אלא תחתון וצ"ע אמאי שני בלישניה. ונ"ל דלא ה"מ למתני בין מלמעלן בין מלמטן שיש במשמעות זה הלשון נמי שנתן למעלן ולמטן. וא"כ היכי ליתני עלה ממנו ולמטן טמא. ולא ידעינן אי ממנו ולמטה של תחתון קאמר. אי ממנו ולמטן של העליון. אבל השתא דקתני ודבר שאינו מקבל טומאה סתמא. ניחא. דמשמע אם נתן באחד מאותן שני מקומות ששנינו ברישא דבר שאינו מקבל טומאה. ובארובה שניה לא נתן כלום. ממנו ולמטן טמא וכו'. אם נתן בארובה התחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם בעליונה ולא בתחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם תאמר ליתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא וכו' כמו ברישא. ונראה לי דזה אינו. דאפי' נתן בעליונה דבר שאינו מקבל טומאה. ולא נתן בתחתונה כלום. אין טמא אלא תחתון. דכיון דאין בארובה פותח טפח אפילו טומאה כנגד ארובה. די לנו בזה שדבר שאינו מקבל [*טומאה] שלמעלה בארובה העליונה מערב את הטומאה בכל הבית התחתון במקום שהטומאה מונחת שם. אבל לא חזינן ליה כאילו הטומאה נמי בעלייה. אבל דבר המקבל טומאה כגון נתן רגלו. חזינן כאילו הטומאה נמי בעליה. דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ. והשתא ניחא. דקתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן כו' כיון דבעי למתני דבכל ענין אין טמא אלא תחתון בין שנתן למעלן ולמטן. בין שנתן למעלן ולא למטן. בין שנתן למטן ולא למעלן. דכל זה ישנו בלשון. בין למעלן בין למטן אין טמא אלא תחתון. אבל ברישא לא ה"מ למתני הכי. כדפרישית. מהר"ם: