אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה תַחְתֶּיהָ, שֶׁאִם תַּעֲלֶה, אֵין שִׂפְתוֹתֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּאֲרֻבָּה, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת, טָמֵא. תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

שאם תעלה ואין שפתיה נוגעות בארובה ענינו שיהיה הכלי נכחי לארובה ותהיה הארובה גדולה מעצם הקדרה עד חשבנו שהכלי יעלה על עמוד נצב יצא מן הארובה ולא יגע בצדדים בשום פנים וכאשר היתה הקדרה על זה המצב והיתה הטומאה באיזה שיהיה מן הקדרה הנה תטמא כל מה שיהיה נכחי אליה לבד ולמעלה או למטה להיות הטומאה רצוצה ואינה תחת אהל אחד או מגולה לשמים ולא [בד"ן הגי' יתפשט] יתפשנה מעשיה ולא יראה כמו שביארנו בענין בוקעת ועולה ואם היה גובה הקדירה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה הנה כבר האהיל על הטומאה ויטמא הבית בכללו וכבר קדם לך בזה הפרק בהיות הטומאה תחת הארובה שהוא אם נתן רגלו מלמעלה עירב את הטומאה וכל מה שיהיה בתוכה או על גבה הנה הוא טהור לפי שאינו תחת אהל מגולה מפני שהוא כנגד ארובה ואם היתה הטומאה בתוכו או על גבה והיתה זאת הקדירה גבוהה טפח כמו שזכרנו הכל טהור ר"ל הבית כלו טהור לפי שהטומאה כנגד הארובה וכן תחת הקדירה טהור לפי שהוא אהל להיותה גבוהה טפח לפי מה שהשרשנו ואמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע:

טומאה בוקעת ועולה. כתב הר"ב ותוכה נמי טמא אע"ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה. כדפי' הר"ב בס"פ דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה כו'. דמטמא מטעם חיבורין [*כ"כ הר"ש. ועיין מה שהקשיתי לעיל שם]. ומסיים הר"ש. והא דקתני בוקעת ועולה. דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור. היינו דוקא במה שחוץ לקדירה. ע"כ:

בוקעת ויורדת. לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה. שהרי זו אינה רצוצה. שהרי היא בתוך הקדירה או על גבה אלא בוקעת את הקדירה ומטמא כלים שתחתי' בינה ובין הארץ מפני שהיא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. מכל מקום כיון שאין ע"ג טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר. אינו מביא את הטומאה לצדדין. אבל מטמא מה שתחתיו. עד הארץ. לשון הראב"ד בפט"ז מהט"מ [הלכה ה']. וכתב הכ"מ וא"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה. הרי היא רצוצה. ולמה לא תרד עד התהום. ודוחק לומר דלצדדין קתני. ואפשר דכיון דקיימא לן דאין כלי טמא חוצץ. אע"פ שהטומאה תחתיה ה"ל כאילו היא מגולה. ע"כ:

תוכה וגבה טהור. ל' הר"ב שהקדרה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלי'. וכ"כ הר"ש. לשטתייהו אזלי שמפרשין במ"ה פ"ה דמצילין עם דפנות אהלים היינו כשמונחים באהל. וכבר כתבתי שם [ד"ה מפני] שהוא דוחק. גם הר"ש נתלבט בכאן בפירושו על התוספתא. ועיין במשנה דלקמן. ותו קשי' לי הכא דהתם לא אמרי' אלא בכלי' הטהורים. אבל הכא הא מיירי בכלי המקבל טומאה. ומצאתי למהר"ם שכת' וז"ל. דגב כ"ח שאינו מקבל טומא' מציל עם דפנות אהלים. וארובה שבאמצע הבית מקרי דפני' אהלים. כדמשמע לעיל פ"ה ע"כ. והרמב"ם גורס בסיפא נמי הכל טהור. ודברי תימה הן. דהא אפי' כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה. אפ"ה אין נעשים אהלים לטהר. כדתנן ברפ"ו. וכבר השיגו הראב"ד [שם]. גם הכ"מ הניחו בצ"ע. והקשה ג"כ [לשיטת הראב"ד] אדהכא אמאי גבה ותוכה טהור. ולא זכר לדברי הר"ש והר"ב. אבל כתב דאפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי. הלכך לא מפלגינן בינייהו. וכיון שאהל דתחת הכלי מיעוטא הוא. הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ע"כ. ומ"מ אמתניתין דלקמן מייתי לה ללשון הר"ש. דמצלת עם דופני אהלים: