הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה:

ובית הלל אומרים כל שהוא. בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת. והלכה כבית הלל:

לא יצטרך לבאר כאשר אמרו קוברי המת ר"ל נושאי המת עד שיהיה המת עצמו הוא אשר האהיל על הדבר אהל וענין מביא את הטומאה בכאן שיביא לבית ויטמא הבית אשר ישקיף ממנו וטעם זה אצל ב"ה היות האדם חלול והצד העליון מביא את הטומא' לפי שהוא כמו אהל קצתו על המת וקצתו תוך הבית וזה האהל בינו ובין גופו גובה טפח ויותר לפי שהאדם חלול:

היה משקיף בעד החלון. כן הוא בס"א. וכן הוגה בנוסחת מהר"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה:

ומודים. פי' הר"ב ב"ש כו'. ואשכחן כה"ג וכמ"ש ברפ"ג דפאה: