כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:

כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח. דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו:

אסל. שם העץ אשר יעתיקו בו הכתפים המשא והדומה לו וכאשר היו הקדרות תלויות מקצה האסל אחורי גב הנושא והקצה האחר מאהיל על הטומאה והיה בעץ פותח טפח יטמאו אלו הקדרות אשר בקצה השני וזהו ענין אמרו ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח: ותלוליות קבוץ תל ושמו ג"כ בערבי תלי וזאת העיר בתנאי שתהי' עיר קרובה לבית הקברות וזהו הדרך אשר זכר ג"כ דרך ביה"ק ואמנם נדין על אלו התלוליות מחשבה ביארה הש"ס (כתובות דף כ:) שהנשים יקברו בהן הנפלים ובעלי המומין איבריהם כאשר יפרדו מהם ואמנם דנינו על התלוליות הישנות (הקדימה) [הטומאה] ואפילו היו רחוקות (השנים) [הטעם] לפי שהם פעמים יהיו קרובים מן המדינה והיו אנשי זאת המדינה יקברו שם מה שזכרנו ונחרבה המדינה ההיא והלכה כרבי יהודה:

טמא. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר"ש:

נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו':

והסל. כתב הר"ב ובמס' כלים כו. פי"ז משנה טז:

אם יש בסל פותח טפח טמאים. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר"ם. ועיין [מ"ש] ריש פי"ב [ד"ה טמא]:

בין לעיר בין לדרך. פירש הר"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ"ב דכתובות דף כ [ע"ב]:

חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש"י שם. ואע"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם:

טמאות. פי' הר"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו:

שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש"י שם:

שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש"י שם: