שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא:

ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

זהו בית הפרס השלישי הוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה יעברו בו המתים ויספדו בו ואינו מוחזק בטומאה והיה עפרו טהור ואמנם מנעו בו הנטיעה והזריעה כדי שלא ישתמשו בו האנשים שם בשביל ששם טומאה והוא אמרם שלא להרגיל רגל אדם להכנס לשם ולא נעשה זה הבית הפרס כראשון לפי שכל מי שיכנס לשם טמא לפי שהוא מטמא במגע ובמשא כמו שקדם מרוב השמוש אשר בו אולם זה השלישי אשר כל מי שיכנס בו טהור וכבר אפשר שיהיה בו טומאה מנעו להכנס בו ולהשתמש שם: ומודים שבודקים לעשות פסח. ענין זה שההולך לשחוט את פסחו ויצטרך שיעבור לבית הפרס יקח זה העפר אשר הלך עליו וינפחהו כמו שזכר ואם מצא בו עצם כשעורה הנה הוא טמא ואינו עושה פסח ואם לא ימצא שם טומאה הנה הוא טהור ועושה פסחו וכן אם נכנס לבית הפרס לענין מהענינים ואחר הפגשו פרק הפסח בודק ועושה פסחו ולא יעשה זה לתרומה אבל הנכנס לבית הפרס כבר נטמא לתרומה ואינו בודק כלל וסבת זה שטומאת בית הפרס דרבנן ופסח בזמנו בכרת ולא העמידו דבריהן במקום כרת בכל הדברים ואין בגזירה דרבנן ביטול קרבן במועדו אבל יעשה אותו כמו שנזכר בזה המקום אבל אכילת תרומה הנה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא ובמקום עשה העמידו דבריהם והנזיר כאשר נכנס לבית הפרס אם נטמא ולא יצטרך בדיקה או יבדוק בזה מה שיטמאהו אם לא זהו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ועפר שהוא יכול להסיטו כל מה שהוא יכול לדקותו ולהוציא בכברה יעשה: וממחה. הוא שיניח ידו בכברה כל מה שיוכל על התכלית:

לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:

ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':

ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:

ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש: