רקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:
גולל. הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ אי מזולת זה:
ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי יהיה גם כן מעץ או מאבן או זולתו:
ודופק דופקים. הוא שיסמכו עליהם אלו הצדדין והם כמו יסודות הקיר הנבנית בארץ והם בהתיחסם אל הכסוי יקרא ג"כ דופק דופקים ואולם היות הגולל והדופק מטמאים במגע הנה זה לשון התורה (במדבר יט) [צ"ל ועל הנוגע] וכל נוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל כן הקבר בכללו עליונו והקפו מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבלה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה] הנה תכלית כל מה שבארנו הקבר יש בו מהטומאה מה שהוא במת עצמו והועתק אליו זה הדין לסבת ההיקש ור"א יעתיק אליו כל דיני טומאת מת. ור' יהושע יאמר כי צדדי הקבר בלתי מדובקי בארץ הנראית אבל יהיו תחת הצדדין עפר קברו' הנה זה הקבר יטמא במשא ויקראו צדדי הקבר דופקים להיותן דוחקים המת לשון (בראשית לג) ודפקום יום אחד ויקרא כסוי הקבר גולל להיותו אצלו מאבן מתגלגלת על פי הקבר מאמרו אבן גלל ענינו מתגלגלת:
הגולל והדופק. פי' הר"ב הגולל אבן גדולה כו'. והדופק שתי אבנים כו' שהגולל נשען עליהן כו'. כ"פ ר"ת. מדדרשינן להו לקמן מוכל אשר יגע על פני השדה. ולפירש"י [שכתב הר"ב במ"ג פ"ז דנזיר] דגולל כסוי ארון. ודופק הארון עצמו. הלא ארון אינו על פני השדה. ואומר הר"ר דוד מנירנבורג. כי פירש"י לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש. אבל בעוד שהוא טמון הוא בטל אגב קרקע. והקשה ר"י על פיר"ת דתניא בתוספתא דאהלות כו' תוס' פ"ק דכתובות דף ד. ולקמן אכתוב דדעת הרמב"ם כפירש"י. ושאף כשהוא טמון הוא מטמא:
מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא. כ' הר"ב דכתיב*) והנוגע במת וכו' או בקבר כו'. כ"כ הרמב"ם אבל הוא מפרש גולל ודופק כפירש"י. וז"ל הגולל הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה. ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי. יהיה ג"כ מעץ או מאבן או זולתו ואולם היות הגולל והדופק מטמאין במגע. הנה זה לשון התורה *)וכל נוגע בעצם וגו'. או בקבר. ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל. כך הקבר בכלל עליונו והיקפו [מצאתי דנראה כסויו וצדדיו] מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא. לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה] ע"כ. ואילו לפי' הר"ב שכתב כפיר"ת דגולל ודופק אינם הארון עצמו ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד תמיהני דא"כ למאי אצטריך הר"ב תו לקרא דוכל אשר יגע על פני השדה. דאי למידק מיגע. דמשמע משום מגע וכו'. הא בהך קרא נמי לא כתיב אלא והנוגע. ומיהו הדרשה דלרבות גולל ודופק מאשר יגע על פני השדה מצאנו לר"ע דדריש הכי בפ"ד דחולין דף עב. ור' ישמעאל שנחלק עליו ודריש ליה להוציא עובר במעי אשה לדידיה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. וקשיא להרמב"ם דדריש לגולל ודופק מאו בקבר. וכן להר"ב שהעתיקה ללא צורך. ועוד דלדידיה שמפרש כפיר"ת. ליכא למשמע מינה כלל:
ואינן מטמאין במשא. כתב הר"ב דדרשינן וכל אשר יגע וכו' משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא. וקשיא לי דא"כ משום אהל נמי לא. והראב"ד כתב בפ"ב מהט"מ. מגע גולל ודופק. מאשר יגע. אהל. מעל פני השדה [דמשמע] מאויר. אבל משא אין בהם ע"כ. ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב דף קכו. שכתבו דמשום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל [כמ"ש בר"פ דלקמן ן הלכך מטמא באהל. ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בל' נגיעה. במשא לא מצינו שיטמא. ע"כ:
רבי אליעזר אומר מטמאין במשא. איכא לפרושי דר"א הלכתא גמירי לה כר' ישמעאל. ואיכא בינייהו דלר"י לא גמר למשא. ור"א גמר אף למשא. ועיין מ"ש במ"ב פ"ב דסוטה [ד"ה חצי לוג] וא"נ ר"א דריש ליה מקרא. י"ל דלא ס"ל לחלק בין טומאה לטומאה:
אם יש תחתיהן עפר קברות. פי' הר"ב דמטמא במשא. משום תפוסה של מת. עיין במ"ג פט"ז:
