כֵּיצַד. הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:

תחובים בידי אדם. שיהי' זה הבשר תחבו אדם בעצם כמו שיקח חצי זית מבשר המת ונקב אותו בעצם ג"כ מן המת כמו שיתחב הבשר בשפוד אם לא שיהיה הבשר מתחבר בעצם חבור טבעי:

עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו כו' טמא. כתב הר"ב העצם נחשב יד לבשר ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל. כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא) תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמאין וידים כיוצא בהם כו'. וא"ת לענין אהל נימא דיו [כדתנן במשנה ה פ"ב דב"ק] ויש לומר דמעיקרא ודאי [אי] לא אשכחן בטומאה חמורה [*המטמא אדם וכלים לאפוקי אוכלים שאין מטמאין אדם וכלים כדאיתא התם בריש הפרק] ידות הוה פרכינן על נבלה דיו. אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוה כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף. תוס' פ"ט דחולין דף קיח [ד"ה והבית]:

שני עצמות ועליהם כשני חצאי זיתים. קסבר האי תנא דיש יד לפחות מכזית. הר"ש. וכתב מהר"ם דאיכא לאוקמא מתניתין בשומר דהיינו בעצם שיש בו מוח ומש"ה לא מותיב מינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קיט:) [*על רב דס"ל אין יד וכו'] ואזלא לה תמיהת הר"ש ע"כ. ומיהו הלכה כמ"ד יש יד לפחות מכזית כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות טומאת אוכלין [הלכה ג]:

שאין חבורי אדם חבור. עיין מ"ש במ"ד פ"ט דחולין.