הָיְתָה שְׁלֵמָה, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַצֶּלֶת עַל הַכֹּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶּלֶת אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִים וְעַל כְּלֵי חָרֶס. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

בית שמאי אומרים הכל טמא. קסברי טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה לבית:

מצלת על הכל. ר"ל כל מה שבעליה ההיא הוא טהור לפי שהקדרה השלימה חצצה בפני הטומאה וב"ש אומרים שכל מה שבעליה הוא כמו הדבר שיהיה בכלי המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת ותהיה זאת הקדרה וכל מה שבעליה בדמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס ולזה אם יהיה בעליה ההיא אוכלין ומשקין וכלי חרס הנה הם טהורים ומה שהוא זולת זה הוא טמא לפי זאת סברת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על אוכלים ומשקים ועל כלי חרס ובית הלל אומרים מציל על הכל ולזה אמר בכאן בקדרה שהיא מצלת על כל מה שבעליה וכבר חזרו בית הלל לדעת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ולזה חזרו בכאן לענין כל מה שבעליה והיות זאת הקדרה תציל כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב לבד ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה להיותה חוצצת בין אהל לאהל וזה השרש הוא מבואר בסיפרי באמרם כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואהלים בכיסוי ושמור זה השרש בכל מה שיבא לך בזה הפרק וזולתו וכבר בארנו טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזה הכלי חרס בהלכה האחרונה מהפרק הראשון מעדיות ובעשירי מכלים וביארנו כל זה השרש:

היתה שלימה. ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב"ם:

בית הלל אומרים מצלת על הכל. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב"ש לב"ה. והכא מקדים ב"ה לב"ש. נראה דמשום דב"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב"ש דמשוו למדתייהו. מהר"ם:

אינה מצלת אלא על האוכלים כו'. כתב הר"ב בקדרה של ע"ה מיירי. ולא פי' כן במ"ב פ"ט דכלים. ובסוף פ"ק דעדיות. ושם הארכתי בס"ד: