הָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ בָּאֲוִיר וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַזַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ, טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא:

עוד נעתיק מהיות זאת הכוורת בבית על חלוף מצב והוא היותה באויר והוא שתהיה מגולה לשמים. ואמר שהיא אם היתה מוטה על צדה והוא שתהיה דבוקה בארץ והיא מגולה הנה דינה בזה ובזה וזה הדין בעצמו כבר נקדם בהלכה ראשונה מזה הפרק לבד שבראש זה הפרק דן בו סמוך אל הבית ובכאן דן בו והוא באויר:

באויר. פי' הר"ב בחצר או בגינה. שאין שם אהל כו'. אלא דכאן אין שייך להזכיר בית כו'. ולא קתני נמי הכא תוכה והאויר טהור דהא פשיטא. כיון דליכא התם אהל הלכך לא אצטריך למתנייה. מהר"ם:

תוכה. פי' ותוכה. מהר"ם. ועמ"ש במ"א [ד"ה כל שהוא]:

הכל טמא. הכל מה שהזכיר ברישא דהיינו תוכה ותחתיה ועל גבה אבל האויר שלא כנגד הכוורת דלא איצטריך למתנייה ברישא לאשמעינן שהוא טהור. לא הוי נמי בכלל הכל טמא דסיפא. מהר"ם: