הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ וְהִיא כְלִי, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, אוֹ מְכֻסָּה, אוֹ כְפוּיָה עַל פִּיהָ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

כל מה שקדם מהמאמר בזאת הכוורת אשר הנחנוה באויר הוא שתהיה מצבה מוטה על צדה שיהי' פיה אל אחד מארבע רוחות העולם והשוליי' לצד המת נגד לו בעוד הניחה על מצב אחד והוא שתהיה יושבת על שוליה ופיה ממה שימשך לשמים ואמר שדין הטומאה שכאשר היתה ממנה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ולא תטמא מצדדים שיהיה נכחי אליה בצד העליון והשפל כמו שהשרשתי לך בהנחת הטומאה שזהו ענין בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שתעבור למעלה ולמטה ולא תתפשט בכל הצדדין אולם אם היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או היתה יושבת על הארץ וטומא' בתוכה אבל הית' מכוסה על פיה אשר היא כקבר סתום אשר יטמא מכל צד או שהיתה הטומאה בארץ והכוורת הפוכה על פיה על הארץ ושוליה לשמים הנה היא ג"כ כבר היתה לפי משפט הטומאה כקבר סתום ותטמא מצדדין ממעלה וממטה וזהו אמרו הכל טמא:

היתה יושבת על שוליה והיא כלי. ל' מהר"ם. לכאורה משמע והיא כלי היינו שהיא שלימה וק"ל מאי אצטריך למתני והיא כלי הכא טפי מבכל הנך בבי דלעיל דלא קתני הכי ברישא דכיון דבסיפא קתני בד"א שהיא כלי מכלל דרישא מיירי שהיא כלי. ונ"ל דוהיא כלי דקאמר היינו שיכולה לישב על שוליה שלא מסומכת. בהא הוא דאמרי' טומא' תחתי' טומא' בוקע' אפי' לתוכה אבל אם אינה יכולה לישב שלא מסומכת אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. ובד"א שהיא כלי דסיפא מיירי שהיא שלימה ולא פחותה ככל הנך שהוא כלי דלעיל עכ"ל. וקשיא לי בגוה דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בר"פ דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה וכה"ג ברפט"ו דכלים. ושם פי' הר"ב [*שאין] תחתיהן חד ויכולים לישב עליהן. אבל ראיתי להרמב"ם [ריש] פ"ג מה"כ שמשמע מדבריו דהתם דבשידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכל דדכוותייהו לא בעינן אלא שיחזיקו מ' סאה לפי שחזקתן שהן עשויין לנחת ולא הויין דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. ותנאה דיש להם שולים הצריכו בסתם כלים שכשיש להן שולים ומחזיקים מ' סאה חזקתן שעשוין לנחת ואי לאו הכי לא:

או על גבה. ל' הר"ב כל ע"ג ששנינו גבי כוורת. ולקמן גבי חבית [וגבי קדירה]. הר"ש:

או מכוסה. פי' הר"ב דמכוסה בכפישה. וכ"כ הר"ש גם מהר"ם פי' כן ועיין במ"ו פ"ה [ד"ה וכפישה] מה שבארתי שם בתנאי הכפישה. ואני תמה דהתם תנן וכוורת פחותה וכפישה נתונה עליה טמא משמע דאילו בכוורת שלימה מהני הכפישה וכך פירשתי שם בשם הרמב"ם [ד"ה או כוורת]. והא הכא בשלימה איירינן ולא מהני כסוי הכפישה. אבל לפי פירוש שלי לא קשיא שפירשתי דגם הכא במחולחלת ובהכי נפקא מדין תורת אהל דהשתא הא דתנן התם פחותה היינו לאפוקי שלימה לגמרי בין בשוליה בין בדפנותיה ולא אתא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה:

או מכוסה. כ' מהר"ם ואע"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אהל היכא דהכוורת שלימה ואינה פחותה י"ל דהתם היינו טעמא דכיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח כיון דדופן העליון והתחתון שניהם מכלי א' אבל הכא הכפישה הנתונה על הכוורת אינה מן הכוורת וכפויה על פיה נמי אע"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע מ"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה וכן כשהטומאה על גבה הכל טמא דבוקעת תחתיה ואז מתפשטת מתחתיה תחת כל האהל. דנעשה אהל לטמא וחוזרת ובוקעת כנגד כולה דאינה מפסקת כדפי' דאינה נעשית אהל לטהר ע"כ:

או כפויה על פיה. וכה"ג תנן בסוף פרקין ושם כתבו הר"ב והר"ש דאין לתמוה כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל על כל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפות צ"פ [כדתנן ברפ"י דכלים] דשאני הכא דליכא מירוח. ע"כ. וכן כתב מהר"ם. וקשיא לי. להרמב"ם שכתבתי בשמו במשנה ו פ"ה [ד"ה טהור]. דבכפויה א"צ מירוח. אבל זו היא בכלל הקושיא הראשונה דבריש פרקין. דכיון דאיירינן בכלי הבא במדה. ויש לכלי הבא במדה דין אהל. אמאי לא תחוץ. אלא שהראב"ד והכ"מ לא העירו אדהכא. ולפי מה שפירשתי אני לעיל דמחולחלת יצאה לה מדין תורת אהל. וכתבתי כמו כן במשנה יב דה"נ במחולחלת לא קשיא ולא מידי:

[*הכל טמא. ועיין מ"ש בשם מהר"ם בסוף פרקין דמחלק בין כלים לכלים. ואני הקשיתי עליו שם. כמו שהזכרתי כבר לעיל סוף משנה י]: