הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת אוֹ בְתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא, אֶלָּא גַבָּהּ. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

בתוכה הכל טמא. אם הכזית בתוך הכוורת, הכל טמא. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקינן, כדבעינן למימר לקמן [משנה ג׳], אלא שהנקבים פקוקים בקש ואין הסתימה מהודקת, ודרך הנקבים יוצאה הטומאה לבית כיון דלא מהדקי, ואפילו כלים שתחתיה ושעל גבה מבחוץ טמאים, דכיון שהזית בתוכה רואין אותה כאילו היא מלאה טומאה, ואין כלי מציל על מה שתחתיו ועל גביו. אבל כשהטומאה בבית, אמרן לעיל דאין טמא אלא הבית, שאין הטומאה נכנסת בכוורת דרך נקבים אע״פ שיש בהן פותח טפח הואיל והן פקוקים, ודרך פיה אינה נכנסת שהרי פיה לחוץ:

כבר ביארנו שהיא כאשר היתה אפוצה הנה היא כמו חתיכה מן הארץ ולזה כנגדו עד לרקיע טמא וכאשר היתה טומאה בתוכה הבית טמא להיות פיה לפנים וגבה טהור לפי שיצא בה הטומאה דרך פיה לבית ולזה יטמא הבית ונשאר גבה טהור לפי מה שהשרשנו בפ' הששי שהטומאה כאשר תראה במקום מה שחוץ מזה טהור:

הכל טמא אלא גבה. מה שהוא מבחוץ. וכ"כ מהר"ם. ומ"ש הר"ב ותוכה טמא כשהטומאה בבית כו'. וכ"כ הר"ש. וה"ל למימר נמי כשהטומאה תחתיה כו'. ומהר"ם כתב לתרווייהו: