אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שֹׁרֶשׁ, פָּטוּר. וְכַמָּה יְהֵא הַשֹּׁרֶשׁ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כְּמַחַט שֶׁל מִתּוּן:

הפנימי למאכל. נתכוין שיחור פנימי יהיה למאכל ויחור החיצון לסייג אע״פ שהכל אילן אחד החיצון פטור: ואין הלכה כרבי יוסי:

אצל האורגים קנה או עץ בשתי קצותיו שני ברזלים ארוכים ויש לכל אחד מהם כמו שנים דקים כמחט ומותחין בו רוחב הבגד כשאורגין אותו נקרא כל שן מאותם השנים שהם כמו מחטין מחט של מיתון ויש שגורסין מיתוח והוא לשון צח יותר ונאות לענין וענין מיתוח הוא מגזרת וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב) ויש לי בפירוש זו המלה פירוש אחר עוד אבארנה בפרק שלשה עשר מכלים ומאמר רשב"ג אין שום חולק עליו:

אילן שנעקר. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש:

כמחט של מיתוח. פי' הר"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא: