וּלְמָה אָמְרוּ כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר, מִין בְּמִינוֹ. לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר:

אינן מצטרפין. אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר:

לפי שאמר במה שקדם המחמץ והמתבל והמדמע לא ביאר שזה הוא במינו בלבד שאל ואמר ולמה אמרו כל המחמץ וכו' והתשובה מובלעת בדמיון ר"ל באמרם כיצד וכאילו אמר אמת שכן הוא לא יהיה מדמע להחמיר אלא במינו ומה שאמרתי אני במה שקדם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה הוא על זה הדמיון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין וכו' ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות בא' וק' שמוציא שיעור החלק שנפל כמו שנתבאר:

ולמה אמרו. פי' הר"ב כמו ובמה אמרו. והלמ"ד שמושית וקריאתה בשו"א והמ"ם פתוחה:

שאור של חטים וכו'. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב"ם. א"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש"י והר"ש]:

אין בו לעלות וכו'. כתב הרמב"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר: