צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגֻלָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְכֻסָּה, פְּסוּלָה. הִנִּיחָהּ מְכֻסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגֻלָּה, אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה, פְּסוּלָה. הַחַטָּאת אֵינָהּ נִצּוֹלָה בְּצָמִיד פָּתִיל. וּמַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין נִצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל:

צלוחית. של מי חטאת:

אם מצאה מכוסה בידוע שאדם הוא אשר כיסה אותה והיה ראוי להיות טהור לחטאת והנה לא יהיה לפי שרוב האנשים אינן טהורין לחטאת ולזה תפסל ואם מצאה מגולה הנה לא נאמר שאדם גילה אותה באמת אבל גילה אותה בעל חיים אשר לא יפסול מי חטאת בנגעו בה אלא בשתית קצת מימיו כפי מה שהתבאר בפ' התשיעי ושם התבאר שר"ג אומר שנחש אם שתה מי חטאת פסלן. וכבר ידעת העיקר והוא שמי חטאת ואפר חטאת לא יהיו אלא במקום טהור ומים שאינן מקודשין לא נשמור בהם זה ולשון ספרי קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר (במדבר י״ט:ט׳) במקום טהור ואין זה מקום טהור:

פסולה. פי' הר"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ"ג דטהרות:

אם יכולה החולדה לשתות. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב"ם ספ"ט מה"פ. וכיוצא בזה פירש"י בחולין. ומ"ש הר"ב אע"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ"ד ה' פ"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ"ד דסוכה (ד"ה המגולין):

לדברי ר"ג. כתב הר"ב דאמר לעיל בפ"ט מ"ג וכתב הר"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר"א. כדקתני או נחש לדברי ר"ג. משום דר"א שמותי *(פי' מתלמידי שמאי) הוא. וכ"כ התוס' דחולין (שם ד"ה או נחש):

ומים שאינן מקודשין. כתב הר"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ"ש בזה במ"ו וח':