כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם, בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁים, וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא:

אינן נצולין. ונפסלין. מדכתיב והניח במקום טהור והאי לאו מקום טהור הוא. אבל כלים העומדים להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת, וכן אזוב המתוקן להזות בו, ניצולין בצמיד פתיל:

האזוב. מכלל האוכלים ולזה לא יטמא אלא אחר הכשר ואם נגע בו אפילו מי שאכל אוכלים טמאים הנה הוא יטמאהו ולא יזה בו מי חטאת וכן יטמא זה הטעון ביאת מים ואפי' מדברי סופרים למים שאינן מקודשין המוכנין לקדש ולכלי ריקם הטהור לחטאת ר"ל כלי שטהור לגבי חטאת לשום בו אפר פרה או מים מקודשין וכיוצא בזה והלכה כחכמים:

ואת אפר חטאת. עיין במשנה רפ"ח דעדיות:

האזוב המוכשר. במשקין הטהורים לחטאת. דאל"ה כבר נטמא עם ההכשר. דקי"ל דהכשר וטומאה באין כאחת. כמ"ש הר"ב בריש מכשירין. ועיין (מ"ש) במשנה ח':