אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בַּקַּרְדֹּם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָה, טָהוֹר. כַּמָּה יְהֵא בַמַּיִם וְיִהְיֶה בָהֶם כְּדֵי הַזָּיָה. כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחשֶׁת:

ר׳ יהודה ור׳ שמעון אומרים כו׳ ואין הלכה כר׳ יהודה וד׳ שמעון:

זאת ההלכה יזכור בה ענין אחד מן הכוונה הקודמת והוא שמי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין ולכן אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקו בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע"פ שעל זה הקורדום ממי חטאת כדי הזייה הנה הנושא הקורדום בידו טהור כמו שהיה ולא נאמר שהוא נשא מי חטאת לפי שכבר עשו מצותן וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מה שיטמא במת טומאת ז' הוא אב הטומאה וידוע הוא שלא יצטרך הזאה אלא מי שנטמא טומאת שבעה וכן ביארט שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וולד הטומאה לא יטמאנו ולאלה העקרים אמר שהטהור יחזיק הקורדום הטמא בבגדו יהיה בגדו ולד הטומאה ולא יטמאנו ומבואר הוא שיצטרך שיהיה בקרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב בזה הכנף אב כמו שביארנו שם ואחר ישוב לבאר כמה שיעור ההזאה אשר תטמא במשא ואמר כדי שיטביל ראשי גבעולין וכוונת מאמר רבי יהודה על אזוב של נחשת שלא ידובק בו דבר ולא ישאף מאלה המים אשר עליו דבר ואין הלכה כרבי יהודה:

בקרדום הטמא. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב"ם. ומבואר הוא בפ"ק דאהלות:

בכנפו. ומזה עליו ה"ג בס"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר"ם ז"ל:

כדי הזייה. ואפילו למ"ד (ברפ"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ד). ובפ"ק דנדה (דף ט'). הר"ש: