לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, נִטְמָא תוֹכוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל, חִבּוּר. כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן, לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה, מֻזֶּה. שֶׁל פִּשְׁתָּן, חִבּוּר. עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת, חִבּוּר. הַמַּלְבֵּן, אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת, חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף הַחֲרוּקוֹת:

תבנית הפעמון מפורסם והקיפו יקרא זוג והלשון אשר בפנים אשר ישמיע הקול בעת תנועתו יקרא ענבול והן מחוברים יחד וכאשר יזה מי חטאת על האחד מהן נטהר הכל והכוש אשר יטוו בה הוא מחובר מג' חלקים החלק הראשון העץ אשר עליו הדבר הטווי או המפותל והחלק הב' קצה הברזל או הנחשת אשר יהיה בקצה זה העץ והוא אשר יקרא צינורא והחלק השלישי המכביד והוא אשר יקרא פיקה והוא אשר יקרא במערב נולה ואמר שהכוש אשר יטוו בה החבלים הנעשים מן הגומא והוא כוש של רובן אם נטמא לא יזה מי חטאת לא על עצם העץ אשר יחובר עליו החבל ולא על המכביד אלא על קצה הברזל לבד לפי שהיא הכלי האמיתי ואם הזה על אחד מהן הנה הוזה וטהר הכוש בכללו אמנם כוש של פשתן הנה חלקיו כולן חבור לפי שהוא מתוקן ההתחברות וכלי עור שהזה על אחד מהן נטהרו כולן: והמלבן מרובע מעץ יתרכב למעלה מן המטה וכבר ביארנו זה בכלים פעמים רבות אמר אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן אם הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה ולא יטהר המלבן בהזאה אשר על המטה: וידות הכלים הקדוחות דפנות הכלי' הנקובות והוא שיהיה הנקב בנצב ויורכב קצת זה הכלי בזה הנקב כמו הסכינים ונקרא אל תדיר הנה הכלי אשר הן כן הם ומושבם כגשם אחד לטומאה וכן להזאה הזה על אחד מהן טהור כל הכלי: וחדוקות. בעלות הלשון והוא שיהיה קצה הנצב נכנס בכלי כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

הזוג והענבל חבור. פי' הר"ב שאם הזה על א' כו' וכ"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב"ם בפי"ב מה"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה:

חבור. וה"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ"ו דשבת דף נ"ח (ד"ה מתיב) וכפירש"י שם:

לא על הכוש ולא על הפיקה. פי' הר"ב בשם הרמב"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי"ב מה"פ [ה"י]:

עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *

[המלבן. פי' הר"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב"ב דפ"ט. גם הר"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי"ח דכלים מ"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר"ש שם בכלים הביא ג"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב"ב ומ"מ ק"ל על הר"ב והר"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ"ד דה' כלים (ה"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע"כ. ובספ"יב מה"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *

[אינו חבור וכו'. פי' הר"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע"כ. וכך הוא ג"כ כוונת הר"ב והר"ש ולא חשו לפרש]: *

[ולא לטהרה. עיין במתני' דלקמן]: