שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְעֵצִים, אוֹ בְכָל עֵצִים, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בִגְבָבָה, כְּשֵׁרָה. הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ, כְּשֵׁרָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּפָּרָה:

ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה. דחטאת קרייה רחמנא. ולהכי נקט רחוץ ידים ורגלים ולא תנא קידש, דלא שנא קידש בפנים או בחוץ, בין בכלי שרת בין בכלי חול יוצא:

כבר קדם לך סברת ר' אליעזר בתחלת זה פרק שהוא לא (יטמא) דין שאר קדשים בפרה ואשר חייב (שנפסול) אותה אם חשב לאכול ממנה ואפי' אצל חכמים לפי שלא בא לריח ניחוח:

ע"מ לאכול מבשרה כו' כשרה. כן הוא בספרים אחרים. וכן העתיק הרב רבינו שמשון. והר"ב. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. והא דכתיב בדברי הרמב"ם בפירושו אשר חייב שנפסול אותה כו'. בנא"י נכתב ואשר חייב שנכשיר אותה כו'. ומדנפשיה נמי מוכרח דזיל בתר טעמא. שכתב לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. ובחבורו פ"ד מה"פ העתיק כשרה וכתב ג"כ זה הטעם. ומהר"ר וואלף וורמיי"זא תמה על הטעם. דא"כ בכל הקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח היה מן הדין שיפסלו בכך. ואינו כן. כמ"ש הר"ש ומהר"ם והר"ב. ולי נראה. דל"ק דהרמב"ם ה"ק דבפרה אין שום צד לסברא לפסול במחשבה לאכול ואפילו לחכמים דשאר מחשבות פוסלות בה. שאני מידי דמיכל דבדידיה לא נאמר ריח ניחוח. ולפיכך אין מקום לומר שמחשבה פוסלת בהן:

רבי אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת. פי' הר"ב אפילו בהזאות. כגון שוחט על מנת להזות מדמה למחר. הר"ש. דאי בהזאה גופה. הא תנא לעיל ריש פירקין. אבל מעבודה לעבודה לא שמענו. אעפ"י שלפירושו במשנה ב' פרק ה' דפסחים. שמעינן מבבות דריש פירקין הא בזבחים ומנחות לא פי' כן. וכאותה סוגיא איכא לפרושי נמי הכא. ומה מאד נדחק הכ"מ בפי' ר' אליעזר דהכא בפרק ד' מה"פ. ובלי ספק דאשתמיטתיה פירוש הר"ש והר"ב: