הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ, אִם לוֹ, פָּסוּל. וְאִם לְאַחֵר, כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר, שֶׁלּוֹ פָּסוּל, וְשֶׁל אַחֵר כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין:

הרי כולן כשרים. דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים:

אם לו פסול ביאור זה שאם קדש לעצמו פסול שבעת לוקחו ההשתדלו' בידו אחת נפסלו המים שלו קודם שישליך בהן האפר ולא השליך האפר אלא במים פסולין ואם היה מקדש לאחר ואין לו באלה המים דבר הנה הוא קדוש כשר לפי שאין בלקחו ההשתדלות לעצמו להפסיד מה שלזולתו וא"ת שהוא כבר לקח ההשתדלות בעת הקדוש כבר ידעת שהקדוש לא יפסל בעשיית מלאכה ואמנם נפסל אם קדש לעצמו מדרך שהוא התחיל להתעסק קודם שישליך האפר באלה המים אשר נשאבו והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ומזאת הסבה בעצמה המקדש לו ולאחר בזמן אחד שלו פסול לפי שהוא כבר התחיל להתעסק קודם שישליך האפר במים שלו ונפסלו בעשיית מלאכה ואם קדש לב' כאחת שניהן כשרין לפי העיקר אשר הודעתיך לפי שאין לו יכולת בלקחו להתעסק בפסול המים אשר שאב לזולתו ושמור זאת הכוונה והבינה:

המקדש לו ולאחר. פי' הרב ושניהם כאחת א"נ קדש לחברו קודם שלו. וכ"כ הר"ש ולא"נ לא סלקא הא דכתב הרב וכ"כ הר"ש אם לו פסול דשמא המלאכה קדמה לקידוש דלא"נ ודאי קדמה בעינן. וכן דעת הרמב"ם כנראה מלשונו בפרושו. וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"פ שהרמב"ם לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשוב מלאכה ופסול: