הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

כבר בארנו בפרק זה שיש לקוצר שכחה כשישכח קמה וכן למעמר. והתנאי שישוב ויקח מה ששכח בטל שהעיקר בידינו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא בממון כמו שיתבאר במקומו:

ואם היה מתכוין. לשון הרמב"ם בחבורו פ"ה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין וכו':

ליטול את הגס הגס. לשון הר"ב כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו הדקין אין להם שכחה. וכ"כ הר"ש. וז"ל הירושלמי אמר רבי יונה לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה ע"כ. ונראה לי לפרש אמר ר' יונה לא מיבעיא דגסין אין להם שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהם אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפילו הכי אין להם שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום ולכך לא הוו שכחה והכ"מ כתב וז"ל פי' (הרא"ש) [צ"ל הר"ש] אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין ע"כ ולא אוכל לכוון הירושלמי: