מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:

ירצה לומר שדבר זה המחויב לכהנים וללוים ולישראלים כל מי שיש לו מעשר עני חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים לכל עני ואם ירצה להקל מן המעשר שיש עליו אצלו *בביתו לתת אותו לקרוביו ולמיודעיו יש לו לקחת חצי מה שיש אתו ממעשר עני ויתנהו לקרוביו העניים ויתן החצי לעניים העוברים עליו וזה ענין מה שאמר היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ואם יעברו עליו עניים רבים והיה אצלו מעשר עני מה שיספיק לתת לכל אחד מהם השיעור הקצוב יש לו לקחת חצי מה שיש אצלו אע"פ שיהיה הנשאר פחות ממה שיקח כ"א מהם מהשיעור הקצוב ויש לו לקחת החצי ויעזוב החצי ביניהם ויחלקו אותו בשוה ואף על פי שיפול לכל אחד מהם פחות מן השיעור הקצוב ויצניע זה כאשר זכרנו:

מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים. פירש הר"ב וכן הרמב"ם כל אחד שמחלק מעשר עני בגורן. ולא אתפרש לי למאי איצטריך. דכי האי גונא תנן בריש ערכין ומצרכינן להו והר"ש מפרש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע"כ. והשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולוים דסלקא דעתך אמינא דכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ"ל. ואיידי תנא נמי ישראלים. [*ועוד שהיה צריך לשנות אף בכהנים וכו']:

היה מציל וכו'. ר"ל בגורן. ומ"ש בפירוש הרמב"ם בביתו נראה שהוא ט"ס ובהדיא כתב בחבורו פ"ו ממתנות עניים. בגורן: