נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' :חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער כו': התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו.

וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורשב"ג לא בא לחלק אבל באר דין המפולת איך הוא:

נכרי שהלוה את ישראל וכו'. פי' הר"ב ואמר ליה הישראל אם לא הבאתי לך [מעות] עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו. דאע"ג דהרהינו אצלו. קי"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון וצריך שיאמר מעכשיו. ואע"ג דאמר ליה מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי"ל דחייב לבערו. כדאיתא בטור [או"ח] סי' ת"מ. ומלת הרהינו מפורשת בפ"ח דעדיות מ"ב. וז"ש הר"ב עד יום פלוני הוה ליה לפרש אי סבר דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פרעון. וזה כדעת הרמב"ם וסיעתו בפ"ד מהלכות חמץ. או דסובר דאפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח והיינו דתנן אחר הפסח. וקאי אזמן הפרעון וכדעת הראב"ד והטור בסי' תמ"א ומדסתם ולא פי' נראה סברתו דקביעות זמן אחר הפסח קאמר דאי לא ס"ל הכי הוה ליה לפרש דלא ליתי למיטעי ולהקל. ועי' במ"ג פ"ג:

וישראל שהלוה כו'. כתב הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו. דאל"ה לא קני ישראל דס"ל דישראל מנכרי לא קני משכון ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות המשכון עליו [א?בלא משכון עובר] כדלעיל:

רשב"ג וכו'. כתב הרמב"ם לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא ע"כ. ואע"ג דתנן בלישנא דפליג אשכחן טובא כה"ג וכתבתים במ"ו פ"ג דבכורים. וגם מכאן ראיה למ"ש במשנה ז' פ"ח דעירובין בענין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו וכו' דלא קי"ל כההוא כללא. דאי כללא הוא למה לו להרמב"ם לכתוב שאינו חולק. הא אפילו יחלוק הלכה כמותו:

כל שאין הכלב כו'. כתב הר"ב וכמה חפישת הכלב כו'. פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב. כ"מ פ"ג דחמץ: