אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בְּפֶסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲמִיצוֹת:

ר״י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין כו': מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה.

ושורין הוא שישרו המורסן במים וישימו אותן בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן [בנחת].

וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק הרתיחה. ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו.

ושפה פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן.

וילעוס הלעיסה בשינים:

האשה לא תשרה וכו' אבל שפה וכו'. וכתב הר"ב אע"ג שהמים טופחים וכו'. וכן כתב רש"י. ופי' הרא"ש דרוצה לומר הזיעה אבל א"ל דר"ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור ע"כ. וע"פ זה נראה לי לתרץ מאי דקשיא לכאורה דלמאי תנא כלל לא תשרה וכו' לא הוי ליה למתני אלא האשה שפה מורסן בבשרה יבש במרחץ דאיסורא דלא תשרה מרישא שמעת לה. אלא דהכי קאמר דכל שריי' דמים אפי' לצורך האדם אסור. ואם כן ממילא ודאי דהא דשפה היינו בלא מים וקא משמע לן דזיעת אדם אינה מחמצת:

[*בבשרה. והר"ב העתיק על בשרה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי]:

לא ילעוס וכו'. מפני שהן מחמיצות. שהרוק מחמיץ. טור [א"ח] סי' תס"ו: