אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּחֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּשַׁבָּת, בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל׳:כ׳). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו:

אימתי מביא חגיגה עמו כו': חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום י"ד:

בחול ובטהרה. ז"ש הר"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה"ה לאינך:

ובמועט. כתב הר"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא:

במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא: