חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה. הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

חמשה דברים באין בטומאה כו': אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן מועטין אבל אם היו הקהל כולם טמאין או רובם יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחים לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כולם מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח לכולן כי אמר הש"י בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כולם אלה תעשו לה' במועדיכם ונתן לכולם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם מדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדים דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כולם חטאת הצבור. ואמרו חמשה ולא אמר אלו הדברים באין בטומאה למעוטי חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קרבה בשבת כמו שבארנו כך אינה קרבה בטומאה:

חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות ופי' הר"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ"ש הר"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ"ו דף ע' ע"ב דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת:

ושעירי ר"ח. פי' הר"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר"ח ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר"ח אלא אשאר י"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ"כ התוס'. ובגמרא קמ"ל דר"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו) ופרש"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר"ח ולא לתני אידך: