אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וּמַלְוֵי בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ:

ולירקות. למעשר ירק שאין. תורמין מן הירק שנלקט לפני ר״ה על הירק הנלקט לאחר ר״ה:

אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית כו': עוד יתבארו דיני פסולי עדות ותנאיהן בסנהדרין:

אלו הן הפסולין. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דסנהדרין. וא"כ לכ"ע גזלן ה"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ"ל דאע"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש:

המשחק בקוביא. פירש הר"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ"כ רש"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י"ל כמ"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע"כ. ובפ"ג דסנהדרין כתב הר"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר"ב כרב ששת:

ומלוי בריבית. כתב הר"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ"כ רש"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא"כ ממשכנו על כרחו. תוס':

מפריחי יונים. עיין בפי' הר"ב בפ"ג דסנהדרין:

וסוחרי שביעית. כתב הר"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ"ג דסנהדרין דף כ"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ"כ התוספת. והר"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע"כ. ומ"ש הר"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ"כ רש"י. וה"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ"ש הר"ב ש"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש"י ס"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש"י ז"ל:

והעבדים. כתב הר"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש. תוספות. ומ"ש הר"ב ק"ו מאשה דמג"ש דלה לה שכתבתי בפ"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י״ט:י״ז) והאי איש הוא. כ"כ התוס' בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח.) [*ובפרק י"ב דזבחים דף כ"ג [צ"ל ק"ג] כתבו וז"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד:

עדות שאין האשה כשרה לה וכו'. כתב הר"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי"ף ורא"ש שם: