רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

ראוהו בית דין וכל ישראל. בליל שלשים. דסלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל, אפרסמא ליה מלתא דביום שלושים נראה לקדשו, קמ״ל דאם חשיכה והגיע ליל אחד ושלשים ולא אמרו בית דין מקודש, מעברים אותו וקובעים ראש חודש יום ל״א:

ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים כו': שיעור זו המשנה ראוהו בית דין וכל ישראל או שנחקרו העדים ולא הספיקו (העדים) [הב"ד] לומר מקודש עד שחשיכה כי כשראוהו בית דין וכל ישראל אולי יעלה על דעתנו שאין צריך קידוש מפני שהדבר גלוי ומפורסם ולפיכך הודיענו כי על כל פנים צריכין לומר מקודש מקודש ואז יהיה אותו יום ראש חודש. ושמא יעלה על דעתנו כי כמו שיספיק יחיד מומחה לדין אע"פ שהעיקר הדין בשלשה כמו שיתבאר במקומו כמו כן יספיק בקידוש החדש ביחיד לפיכך הודיעך כי אין מספיקין בכאן בפחות משלשה או יותר לפי שאמר השם ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים כמו שבאר במה שקדם. וכן אם יעלה על לבך כי לפי שנחקרו העדים יום שלשים ונתקיימה עדותם ביום שלשים כי הם ראוהו אמש נתברר היות אותו יום ראש חדש ואע"פ שלא הספיקו בית דין לומר מקודש מקודש אלא בלילה ליל אחד ושלשים ויהיה אמרם מקודש מקודש כאילו הוא גמר דין כי העיקר אצלנו גמר דין מותר בלילה ולפיכך הודיענו כי קידוש החדש לא יהיה בלילה בשום פנים כי התורה קראו משפט שנאמר [תהלים פא] כי חק לישראל הוא משפט וגו' משפט לא יהיה אלא ביום לפי שאמר הכתוב [דברים כא] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום ולא בלילה אף דינים ביום ולא בלילה והיות ראיית נגעים ביום ולא בלילה מה שנאמר [ויקרא יג] וביום הראות בו בשר חי יטמא ביום ולא בלילה ולפיכך יהיה ראש חדש יום אחד ושלשים ויהיה החדש שיצא מעובר משלשים יום אע"פ שנראה הירח ליל שלשים כיון שלא נתקדש יום שלשים. וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים ותשעה ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע"פ שהעריב השמש כי הלילה אצלינו אינה אלא משעת צאת הכוכבים כמו שבארנו בשני משבת (הלכה ו) וזכרתי לך זה שלא תחשוב כי קידוש החדש לא יהיה לעולם אלא יום ל' כי אפשר שיהיה קודם ליל ל' כמו שבארנו:

עד שחשיכה. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר"ב בספ"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל"ל והה"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק"ל דא"כ דביציאת שני כוכבים קיי"ל בסוף פ"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב"ם בפירושו סתם ג"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב"ח. דהרמב"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ"ג שם. ולפיכך בליל ל"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ"ד. ובאמת על הרמב"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ"מ סוף פ"א מהלכות שופר בשם הר"ר טודרוס הלוי. שאע"פ שהרמב"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב"ם אין להתלונן. אבל הר"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל"א ובמ"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון:

הרי זה מעובר. כתב הר"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ"ק וה"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר"ב רפ"ד דסנהדרין:

ראוהו ב"ד בלבד. פי' של עשרים ושלשה. תוס':

יעמדו שנים ויעידו. פי' הר"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב"ד בלילה כו'. וא"א לקדשו בלילה. והואיל וא"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות:

יעמדו השנים. כתב הר"ב ואע"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב':

השנים. הכא שאין הב"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא"כ ברישא שהב"ד הם כ"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]: