אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם. וְאֵינָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, וְעַד שֶׁיֻּדַּח רֻבָּהּ, וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּם אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כִיחִידִים. וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בַּיְּחִידִים מִבַּמְּרֻבִּים, שֶׁהַיְּחִידִים בִּסְקִילָה, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט. וְהַמְּרֻבִּים בְּסַיִף, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד:

בספרים החיצונים. ספרי מינים, כגון ספרי אריסט״ו היוני וחביריו. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד:

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא כו': מחויבי מיתות ב"ד היחידים ממונם ליורשיהם אבל המרובים ר"ל אנשי עיר הנדחת התורה אמרה לאבד את ממונם וכל שללם:

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעה"ב. והא דפירש הר"ב בריש פירקין דאפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד וכו'. ומאי שנא אנשי עיר הנדחת משאר מחוייבי מיתה בב"ד שלא תהא להם כפרה וכדאשכחן נמי בסוף פ"ו נתעכל הבשר וכו' שפירש הר"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. והתם על כל הרוגי ב"ד קאי כדתנן לעיל מינה. הא מלתא מיתרצה כמ"ש התוספות פ"ו דף מ"ז. דהא דתנן הכא שאין להם חלק לעה"ב. הני מילי דלא איקטיל. אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק [לעה"ב] . ע"כ. ואע"ג שזה שכתבו כן הוא בדברי המקשה דהתם. כיון דאיקטיל הויא להו כפרה. מ"מ אע"פ שסברא זו נידחית. דבמיתתן עדיין אין להם כפרה. מ"מ נתעכל הבשר יש להן כפרה. וכמו שהארכתי שם בס"ד. ומכיון דכפרה יש להן הדרן קושיא זו לדוכתא אמאי אין להם חלק לעה"ב. אי לאו תירוצא דתוספות:

ועד שידיחום אנשים וכו'. דת"ר יצאו אנשים אנשים ולא נשים. אנשים ולא קטנים. גמרא:

וצריכין ב' עדים והתראה. דת"ר לאמר שצריכין עדים והתראה לכל א' וא'. ופירש"י לאמר נלכה ונעבדה משמע [שצריך לומר] לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים. אלמא צריך עדים לכל א' וא' שיעידו עליהם מה שאמרו. וה"נ צריך התראה לכל א' וא' מהם:

לכל א' וא'. כתב הר"ב שהיו מרבים להם בתי דינין. לאו משום [דאין] דנין ב' ביום א' כדתנן בפ"ו משנה ד' דהא אמרן התם דמיתה א' [ובעבירה א'] דנין. ואותן נשים דשמעון בן שטח לאו בעבירה אחת היו. דאיכא באוב. ואיכא בידעוני. והכתוב חלקן לשנים. ולפיכך אמרו ליה לשמעון דאין דנין שנים ביום א'. אלא משום דנפישי עדים לכל א' וא'. ואין פנאי לחקור כל א' וא' ביום א' מרבין להם בתי דנין כדי שתקובל עדותן ביום א' ויוגמר דין כולם ביום א'. ואי אתה מענה את דינן. רש"י דהכא ורפ"ו דף מ"ו. ומ"ש הר"ב מביאין אותן לב"ד הגדול כדתנן במשנה ה' דפ"ק דאין עושין עיר הנדחת אלא ע"פ ב"ד של ע"א: