זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:

וזוממי בת כהן. אע״פ שהם באים לחייבה שריפה, אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק, כשאר הבא על אשת איש, דכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) היא באש תשרף, היא ולא בועלה. וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו:

זקן ממרא על פי ב"ד שנאמר כי יפלא ממך דבר כו': זקן ממרא ע"פ ב"ד הוא אותו שאומר כך דרשתי וכך דרשו לי חכמים כך למדתי וכך למדו לי: ואמרו אם שמעו רוצה לומר אותו הב"ד אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו מה שיודעים לזקן ממרא ולאותן שחולקים עליו ויודעים האמת עם מי הוא ואם אין אצל אותו הב"ד ידיעת אותן הדברים שואלין מאותם שהם למעלה מהם עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעם מה שהם יודעים מן הקבלה ואם לא שמעו בו שום דבר ידינו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כלם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן ומי שיחלוק על מה שאמרו או הוציא אותו בסברא הוא זקן ממרא דאמר רחמנא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וזה הדבר שלומדים אותה בהיקש ויביאום אליו העיון צוה השם יתברך שנעשה כדברים שנאמר תעשה אחר כן אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וזהו המקובל אצלם ב"ד מפי ב"ד והוא שיאמרו כך קבלנו ולכן אמרו יגידו לך שאין להם בזה אלא ההגדה בלבד שיגידו לך במה שהם יודעים בלבד שהוא מן הקבלה ולא יתכן היותו זקן ממרא שיהא "חייב מיתה עד שידין הפך דינם בדברים הנעשים בהיקש וסברא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שיתגלגל מצד דינו לזה כגון שיחלוק עליהן באילן פלוני אם הוא חייב בערלה או אינו חייב ובזה יוצא מעיקר הכוונה אם היא חייבת בערלה אם לאו לפי שזה המחלוקת יצא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת לפי שמי שקדש אשה באותן הפירות לדעת מי שאמר שהיא ערלה אינה מקודשת והבא עליה פטור ועל דעת מי שאומר אינה ערלה הרי היא מקודשת והבא עליה בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת וכמו כן אם הנגע הזה טהור או טמא יתגלגל ממנו בטומאת מקדש וקדשיו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל דרך זה תקיש ודע זה הענין כי הוא דק וצריך לחזרו הרבה מאד ובמעשים שיתחברו לו בכל הקבלה או בקצתה יהיה הבא ממנו בסוף לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכן כשיחלק עליהם בפירוש מקובל שאין בו היקש ואפילו לא יצא ממנו לבסוף אלא לאסור לאו או עשה יהרג מצד שאינו מאמין ובחמש טוטפות יהיה זקן ממרא ג"כ במצות עשה זו בלבד לפי שנתקבצו בו תנאים אינם מצויים בזולתם כמו שנתבאר בתלמוד וכבר בארנו בפתיחת חבורינו זה עיקרים גדולים מועילים בזה השער ממה שבארנו בפירוש המקובל ואפילו הלמד בהיקש: ולא יתכן היות זקן ממרא עד שיהיה חכם שהגיע להוראה לפי שדבריו נשמעים והיה ראוי לדון כמו שנאמר כי יפלא ממך דבר וגו' ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה אסור לו לדון ואפי' דין אמת שאין בו מחלוקת ולפי שעבר והורה בהמראה שזה תוספת כי הנה עבר שתי עבירות אסור ההוראה ואסור ההמראה נפטר מן המיתה ובא בזה המאמר שאינו חייב מיתה:

אחר יושב על פתח הר הבית. כתב הר"ב הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. וכן פירש"י. ונראה שסברתם לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית. הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים ולא בפתח שאל העבר שבחוץ. והרמב"ם בפ"ג ובפ"א מהלכות ממרים ובפ"א מהלכות סנהדרין כתב לשון המשנה:

כך דרשתי וכו' כך לימדתי וכו'. אין להוכיח מהכפל דחדא במחלוקת מפי השמועה וחדא במחלוקת בדבר שבסברא. שהרי בגמרא דמסקינן דבשניהם נעשה זקן ממרא לא הוכיחו כן מכפל הלשון. אלא יש לפרש דל' דרשה כלומר לרבים בבית המדרש. ול' לימוד לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. א"נ מדרש משמעות דורשין ולימוד מהמדות שהתורה נדרשת בהן. ובערך דרישת המשמעות נקראו לימוד. והראשון נראה לי עיקר:

אם שמעו אומרים להם. ר"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו וכו' עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול. ואם ב"ד הגדול מקובלים בדבר ההוא יודעים מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הרמב"ם בפירושו. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאין להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת. וזה לפי שלא נאמר ע"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכתבו התוספות בפ"ק דעבודה זרה דף ח' וא"ת ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני דכתיב במקום אשר יבחר ה'. וי"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית. שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה. וה"נ אמרינן כל המעמיד דיין שאינו הגון. כאילו נטע אשירה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'. ע"כ. וא"כ אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם שע"פ קבלתם כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם ונ"ל שזהו שהכריחו להרמב"ם. שבחיבורו פ"ג מהלכות ממרים כתב בענין אחר וז"ל ובאין לב"ד שעל פתח הר הבית. אומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מהן מוטב וכו'. וכתב הכ"מ נראה שהוא מפרש אם שמעו זקן ממרא [ובית דינו] וקבלו לעשות כדברי אותו ב"ד אומרים להם סברתם. ע"כ. והא דהרמב"ם מהפך וכותב אם שמע אחר שאמרו להם. לפי שקבלתם הראשונה לשמוע לא סגי שהרי אם אח"כ יחזור לשמועתו ולמודו אינו נעשה ממרא אלא שכוונת המשנה אם שמעו וקבלו דהיינו בין קודם שיאמרו בין אחר שיאמרו אלא שאם לא יקבלו עליהם מעיקרא אין להם לזקוק לאמירה כלל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכך נקט התנא אם שמעו קודם שאמרו להם. והרמב"ם נקטיה בסיפא לפי שעיקר השמיעה צריך שתהיה גם לאחר האמירה דאי לאו הכי לא מהני ולא מידי והניח השמיעה הראשונה במשמע מכלל הדברים דאי לא שיקבלו לשמוע מעיקרא פשיטא שלא יהיו נזקקין לומר להם. כלומר כיון שאין בידם להכריח אלא תולה בעצמו של הזקן ובית דינו לשמוע ולקבל:

אלו ואלו באים וכו'. אבל באותם היושבים ראשונה לא אמרו אלו ואלו באים לפי שגם השניים אינם אלא של כ"ג כמו הראשונים. אבל הרמב"ם כתב בין בהראשונים. בין בשניים כולן באים וכו':

חזר לעירו וכו'. ואם הורה לעשות חייב. ואפילו הוא אמר ג"כ מפי הקבלה. כמ"ש לעיל. והטעם כתב הרמב"ם בחבורו [פי"ג] שהתורה חלקה להם כבוד. וסיים בפירוש משנה דלקמן כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה. לכבוד אביו ואמו. ע"כ. ועקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו כדתנן בספ"ה דעדיות ולא נהרג לפי שלא הורה לעשות. גמרא:

תלמיד שהורה לעשות וכו'. כתב הר"ב והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר. וכן לשון רש"י בפירוש במופלא שבב"ד מומחה לב"ד. וסיים למעוטי תלמיד. וסיימו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. ע"כ. עיין (בפירוש הר"ב) [צ"ל מש"כ] *)במשנה ה' פ"ק דמכילתין. ומשנה ד' פ"ק דהוריות. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] במופלא ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה: