כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר, הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר, בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין:

זה פוסל עדיו של זה. פלוגתיהו דר״מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר״מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד. ורבנן סברי אע״ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:

כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן כו': מאיימין מיראין מפחידין ויכבידו עליהם גדולת העדות מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הבזוי וכובד העונש למעיד אותה: ופירוש בפנינו הודה לו שאמר לנו הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה או כיוצא בזה או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות אבל אם הודה בפניהם בדרך ספור דברים ולא אמר להם הוו עלי עדים וזהו מה שאמר הוא אמר לי שאני חייב לו שאין עדות זו מועלת. ויוסיפו הדיינין הוא שיוסיפו שנים ויהיו חמשה. ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד איני יודע יוסיפו שנים כן יעשו תמיד עד שיהו שם מנין שיאמר סברתו ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא:

ומאיימין עליהם. כתב הר"ב מודיעים אותם וכו'. שיועצי המלך וכו'. וכן לשון רש"י ונ"י. ולפום ריהטא כתבו כן. שהוה להו לכתוב. שאיזבל שיעצה וכו' שאין במשמעות הכתוב שום יועץ למלך בזה אלא איזבל:

ומאיימין עליהם. בפני הכל. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות עדות. ועיין מ"ש בסוף פריק ד' בס"ד. שהאיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד. ויודעים בדבר הזה:

ומוציאין את כל האדם לחוץ. וכן במשנת בבלי. וכן העתיק הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות עדות ומהר"ם יפה מסיים בספר הלבוש סימן כ"ח כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא. ע"כ. ומיהו מסתבר דכל האדם היינו חוץ מבעלי הדינין. דאדרבא עדיפא דבעלי דינין יהיו שם בשעת החקירה [*וכ"כ במשנה דלקמן בשם נ"י]. ונ"א גרס ומוציאין אותן לחוץ. וכן במשנת ירושלמי. וכן העתיקו הרי"ף והרא"ש. וכן נראה גרסת הטור סימן כ"ח ולגרסא זו סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים. אלא שהעדים (עצמן) [לבד] מוציאין. ואין משיירין אלא אחד משום דמרמזי רמוזי:

איש פלוני. לשון חשיבות. כדאשכחן באבות פ"ק. איש סוכו. איש צרידה. איש ירושלים. כך נראה לי:

בפנינו הודה לו. עיין מ"ש במשנה ב' פרק ו' דשבועות:

מאתים זוז. וכן במשנה ה' פ"ז דשבועות נקט שיעור המספיק לאדם שכן שנינו בסוף פאה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול וכו'.

ובודקים אותו. עיין סוף משנה ה' פ"ז:

שנים אומרים זכאי. ואחד אומר חייב. זכאי. דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש"י. ועיין מ"ש בריש פרק ג' דב"ק:

שנים אומרים חייב וכו' חייב. כדתנן בריש פרק דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד: יוסיפו הדיינין. שנים. רמב"ם פרק ח' מהלכות סנהדרין. ר"ל דהכי פירושא דמתניתין. הדיינים יוסיפו וכמה שנים. ומסיים הרמב"ם בפירושו ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו. ואמרו שנים זכאי. ושנים חייב. וא' איני יודע. או שאמרו הארבעה זכאי או חייב. ואחד איני יודע יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין. שיאמר סברתו. ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא. אבל בחבורו שם כתב דאם אמרו הארבעה זכאי וכו'. הולכים אחריהם. וכן שלשה וכו' ואפילו זה שאמר עכשיו איני יודע הוא [אחר] ופירש הכ"מ דלדעתו הא [דאמרינן בגמרא] סוף פ"ק [וכ"כ הר"ב בסוף פ"ה] דזה שאמר איני יודע כמאן דליתא. ולא שמעינן ליה. דוקא בדיני נפשות הוא [*אבל בכאן מפרש הר"ב ג"כ כמאן דליתא. ובדיני ממונות קיימינן] וכתב עוד שם הרמב"ם היו מחצה על מחצה יוסיפו וכו' עד ע"א. כדתנן סוף פ"ה: