הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה:

ובלבד שיהא ממש בדבריו. ואם אין ממש בדבריו, פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו, דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו, יותר על כך אין מחזירין אותו. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ארבע וחמש פעמים:

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות כו': יכסה האיש מתחת הטבור ומה שהצריך שיסקל ערום לפי שהוא ממהר למות. ואין הלכה כר"י:

מפשיטין אותו את בגדיו. לפי שהוא ממהר למות. הרמב"ם:

מלפניו. פירש"י ערותו. ומ"ש הר"ב פרק אחד. הוא לשון הברייתא בגמרא ופירש"י שעליה:

והאשה וכו' דברי ר' יהודה. והא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש להרהורא דתנן [במשנה ה' פ"ק דסוטה] הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב"ד זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. [כדכתב שם הר"ב] הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאתגרויי באחרנייתא. אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות. גמ' ועיין עוד לקמן:

וחכמים אומרים וכו'. ואין האשה נסקלת ערומה. והכי סתם לן תנא בספ"ג דסוטה ושם פירשתיו בס"ד והעתקתי הגמ' דקאמרה דטעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה ולייסרה בבזיון כזה. דכתיב (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ותו בגמ' דרבנן ור"י בהא פליגי הכא. דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה. הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות. ואע"ג דאיכא צערא דגופה ולא תבזה אותה להפשיטה. הלכך זו היא ברירת מיתה יפה. ור"י סבר ניחא דגופיה עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוניה הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה: