מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבָת שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:

רבי שמעון אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:

מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד כו': פתילה דבר נתך מן המתכות והם היו שורפין בעופרת מותכת לפי ששריפת מה שתוך הגוף נקרית שריפה וכך קבלנו בבני אהרן שלא נשרפו הנראה מגופותיהם ואמר הכתוב בהם יבכו את השריפה אשר שרף ה' וזה שאנו עושין כן לחמלה על האיש ההוא לפי שזה ממהר מיתתן ואמר רחמנא ואהבת לרעך כמוך לפי שהאדם כשהוא חייב מיתה הוא בוחר לנפשו הקלה שבמיתות ואשר צערה מועט כמו כן נעשה בזולתנו אם הוא חייב סקילה נסקל באבן אחת כמו שהקדמנו ואם נתחייב שריפה נשרוף אותו כמו שזכרנו: וסודרין קשה בתוך הרכה רצוני לומר שנותן סודר קשה חזק בסודר רך כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה בשעת חנקו: ופירוש חומרת את בני מעיו מחממת בני מעיו ושורפת אותן וכן אמרו ז"ל (חולין נו, א) בעוף שנפל לאש נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ויש גורס מגזרת חמרמרו מעי (איכה א'). ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' אליעזר:

ארכובותיו. לשון וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳): והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. [*ועיין [בהר"ב] פ"ד דחולין משנה ו']:

קשה לתוך הרכה. כתב הר"ב קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין. וז"ל רש"י קשה לתוך הרכה. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו. והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו. לפיכך קשה מבפנים. ע"כ. וז"ל הרמב"ם קשה בתוך הרכה. כדי שלא יצטער בשרו בלבד הקשה בשעת חנקו. ע"כ. ופירוש בלבד מל' לבדין דמשנה ט' פ"ט דכלאים:

זה מושך אצלו כו'. ל' הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. ושני עדיו זה מושך כו':

אף הוא אם מת כו'. כתב הר"ב כלומר אם היה מת כו' ומסיים רש"י אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שרפה:

בצבת. תרגום ומלקחיה. וצבתהא. כ"כ הר"ב במשנה ו' פ"ה דאבות: