מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בַּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:

בתו. מאנוסתו, דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא:

מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נדון בחמורה עבר כו': דברי הראשון באדם שעבר עברה ונגמר דינו למיתה קלה ואח"כ עבר עברה חמורה סלקא דעתך שיהא נדון בקלה לפי שהוא גברא קטילא ולא ישגיחו למה שעשה אח"כ קמ"ל שהוא נדון בחמורה: וענין זיקת ראשונה כמו שאבאר כגון שתהיה חמותו אשת אביו ויבא עליה הנה הוא מצד שהיא חמותו חייב שריפה ומצד שהיא אשת אביו חייב סקילה ואם היתה חמותו קודם שישאנה אביו ידון בשריפה ואם נשאה אביו ראשון ואחר שהיתה אשת אביו נעשית חמותו ידון בסקילה ועל דרך זה תקיש ואין הלכה כרבי יוסי:

מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נדון בחמירה. פירש הר"ב כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו וכו' סד"א וכו' האי גברא קטילא הוא. קמ"ל דכתיב (יחזקאל י"ח) והוליד בן פריץ שופך דם בסייף. את אשת רעהו טמא. זו א"א בחנק. ואל הגילולים נשא עיניו זו ע"ז בסקילה. וכתיב (שם) מות יומת דמיו בו יהיה. בסקילה. [דמיו בו. היינו סקילה. כמ"ש ברפ"ז] ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן. ומהאי טעמא נמי ליכא לפרושי קרא דכילהו בסקילה. דבן פריץ סורר ומורה. ואשת רעהו. נערה מאורסה. דא"כ מה קמ"ל יחזקאל. דלמא תורה קמהדר וכו'. גמרא:

רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה. כתב הר"ב דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור וכו' ואע"ג דבאיסור מוסיף מודה ר' יוסי כדתנן במשנה ח' פ"ג דכריתות הכא בחמותו ונעשית אשת איש אע"ג דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית אשת איש. ובמגו תאסר נמי עליו בא"א. תרי קטלא לא מצית קטיל ליה. ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא. ומ"ש ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה וכו' הכי קאמר שנמצא עכשיו שהיתה תחלה וכו':