הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כָתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:

והמכה בפטיש. היא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:

הכותב שתי אותיות בהעלם אחד כו': דיו ידוע כותב על הספר בדיו (ירמיהו ל״ו:י״ח): וסם שם העקר איזה עיקר יהיה ורצונו בכאן עיקר צובע: סיקרא גם כן ידוע והוא כמו אבן שצובע צבע אדום: קומוס מין עפר וצבעו שחור ובערבי אלזא"ג: קנקנתום ממין הקומוס וכן נקרא בערבי קלקנתום: כל דבר שהוא רושם רוצה לומר שיתקיים רשומו: פנקס ספר רוצה לומר חשבון הסופרים: נהגין נקראין מן והגית בו (יהושע א) רוצה לומר שתהיה האות כנגד האות השניה: ואמרי מסרט על בשרו הוא שיכתוב בסריטה על שטח בשרו ואפי' הוציא דם אינו חייב חטאת לדעת רבי יהושע לפי שאין דרך כתיבה בכך והלכה כרבי יהושע:

הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב: בסם כו'. עיין משנה ב' פ"ב דמגילה. ומ"ש שם בס"ד:

ורבי יהושע פוטר. פי' הר"ב וכן הרמב"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות: