שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב. וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר, הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָּדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:

שמונה. החולד והעכבר כו׳. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:

שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן כו': דע כי החובל והוא העושה חבורה אינו חייב אלא בשני תנאין האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לו עור ויצא ממנו דם או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאות האבן וכיוצא בו והתנאי השני הוא שיתכוין באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה אבל אם לא נתכוון אלא היזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל וכבר קדם באמרם כל המקלקלין פטורין וזה הוא ענין אמרם החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו אז יהיה חייב והשורף דבר מן הדברים ומתכוין לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות והחובל ונתכוון למה שאמרנו הוא תולדת דש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבורו ואמר בכאן כי אלו הח' מינין הנזכרים בתורה לענין הטומאה והן החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא י״א:כ״ט-ל׳) הם כולם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ומנקבה וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:

והחובל בהן חייב. פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ"פ מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד במ"ג פי"ב. ומ"ש הר"ב דקי"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ"ש בפ' דלעיל משנה ג':

שלא לצורך פטור. פי' הר"ב דאין במינן נצוד. וכ"כ רש"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור"ת מחקו מן הפירושין ע"כ. וכתב הר"ן דהה"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ"ד. ותמה אני על הר"ב והרמב"ם שהם סוברים דאין הלכה כר"ש בספ"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב:

חיה ועוף שברשותו. פירש הר"ב שהרי נצודים וכ"כ רש"י ועיין במ"ה פרק דלעיל: