הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לַשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

כלכלה. סל:

האבן שעל פי החבית מטה על צדה כו': נוער את הכר והן נופלות זה הוא כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ע"ש על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. לשלשת לכלוך וטנוף. מקנח ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף. סמרטוט בלויי הבגדים:

מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע"ג דבגמ' אכר איתמר מ"מ הה"נ בחבית כדאיתא בטור ס"ס ש"ט:

מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסור:

לשלשת. פירש הר"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר"ן אבל ברש"י השמיט או רעי [א) וברש"י כ"י איתא] אך המגיד פכ"ב הביא לשון רש"י כהרב רבינו נסים:

מקנחה. כתב הר"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס"ד: