שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול:

שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרת כו': לא יקבנה מצדה רוצה לומר מצד החבית. ושעוה הוא הדונג. ממרח כלומר מחליק כמעט שיחייב רבי יוחנן חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב והלכה כרבי יוסי:

שובר אדם חבית. כתב הר"ב מפני שהוא מקלקל וז"ל רש"י דאין במקלקל שום איסור שבת ע"כ וזה תימה דבמשנה ג' פרק י"ג דתנן כל המקלקלים פטורים לא תני דמותרין (אבל) [צ"ל אלא] פטורין דהיינו פטורין אבל אסורין. דכל פטור שבת פטור אבל אסור [* בר מתלת] כדאיתא בגמ' סוף פרק י"ג ומפני כן הר"ב בסוף אותו פרק דתנן פטור והוא חד מהני תלת פירש בו פטור ומותר וכן פירש הר"ב בהדיא במשנה ג' פ"ג דעירובין דבמקלקל יש בו שבות ומצאתי שהר"ן הקשה על רש"י וכתב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה ע"כ ועיין במשנה ב' פ"ק דביצה כיוצא בזה בשם התוס'. וכתב עוד הר"ן דהכא דשרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא כדאיתא בפ"ג דעירובין משנה ג' עיין שם. וכלי גדול יראה מדברי הב"י כל שמחזיק ארבעים סאה עיין במסכת אהלות רפ"ח ובמסכת כלים רפט"ו. והרא"ש מוקי למתני' דהכא בחבית שנשברה ודבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספות וכן מסיק בטור:

חוששני לו מחטאת. לשון הר"ב אם מירח כו'. הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את"ק אתא. ולשון רש"י שמא מירח כו' וכן לשון הר"ן: