חֲמוֹר יוֹצֵא בְמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לְחָלָב:

אפסר. חבל שקושרים על פי הבהמה:

חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו כו': ומה שאמר קשורה לו ר"ל מע"ש אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת אסור לצאת בו בשבת ולבובים הוא שקושרין עורות על אברי הזרע מן הזכרים כדי שלא יעלו על הנקיבות ולא יתעברו. ושחוזות שקושרין אליות הנקיבות על גביהן כדי שיעלו הזכרים עליהם בחוזק ויתעברו. וכבולות הפך זה והוא שיקשרו אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהם הזכרים. וכבונות פי' שמורות. והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו ויעשו זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. וצרורות קשורות השדים כדי שלא יזוב מהם החלב. וחלק ר' יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות לחלב ר"ל שתהיה הכוונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהם חלב הרבה אבל מותר להוציאן צרורות ליבש אם הכוונה ליבש החלב מן השדים כלל. והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

בזמן שהיא קשורה לו. פי' הר"ב מע"ש דאי בשבת וכו' ונמצא משתמש בב"ח. הכי יהיב טעמא בירושלמי והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי"ט ק"ו בשבת כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה. והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. כך מפורש בדברי הרא"ש:

רחלות יוצאות וכו' וכבונות. ויעשה זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הרמב"ם:

רבי יהודה אומר וכו'. הרמב"ם בפירושו כתב דאין הלכה כמותו. אבל בחבורו פ"ך פסק כמותו וזו היא גירסת הרי"ף בגמרא דרב אמר הלכה כר"י. ושבפירושו [*) בד"פ כגי' ר"ת דגרס בדרב.] [* כפי' רש"י דמפרש כי אתא רבין אמר ר' יוחנן] הלכה כת"ק דר"ל ת"ק דמתניתין: