בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:

במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו': מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפם הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת ותסיר אותם מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ד' אמות ברשות הרבים כי אלו החוטין הם על הראש אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם ולפיכך תצא בהם בשבת. וטוטפת הוא ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן. וסנביטין נקראים בלשון חכמים לחיים והם ממיני התכשיט ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקרא לחיים. ואמרו בזמן שהן תפורין רוצה לומר תפורין בטוטפת. וכבול חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט. ואמרו לרשות הרבים הוא משמש לכל מה שזכר כי טעם אסורם גזירה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה. ועיר של זהב כליל של זהב על צורת ירושלים והיתה אצלם תכשיט. וקטלא חונקת והיא חוטין שעורכין בה גרגרי זהב וקושרין אותה על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו ולפיכך נקראת חונקת ובלשון ערבי מכנק"ה. ואמרו אינה חייבת חטאת לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט אע"פ שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי ומחט שאינה נקובה אפשר שתחלק בה האשה שער ראשה ולפיכך היא ממיני תכשיטיה ולפיכך אינה חייבת חטאת:

במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:

לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק:

שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים:

לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד:

ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם:

ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות:

ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב:

ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל: