יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְשַׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

בזמן שאינן תפורין. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:

יוצאת אשה בחוטי שער בין משלה בין משל כו': וחוטי שער הם החוטים הנעשים משער כי אין ענינן כענין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק כי חוטי שער אפילו קשורין על מצחה קשר מהודק אינם חוצצין לפי שהמים נכנסים בהם ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר בארנו בראש הפרק. ואלו השמיענו שלה היינו אומרים שלה שאין מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהם מאוסין לה ושמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בה אסור ואלו השמיענו של חברתה היינו אומרים של חברתה שהיא ממינה מותר אבל בשל בהמה שאינה ממינה אסור על כן השמיענו שהכל מותר: ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער: ומוך מעט צמר מצמר גפן ודומיהם ובמוך שהתקינה לנדתה אפילו נשתמשה בה שלא יהיה קשור לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו אבל מוך שבאזנה ושבעקיבה לא תצא בה עד שיהא קשור קשר מהודק באוזן או בעקב: ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומין להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע: ושן תותבת הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה שנפל לה דרך עראי ויתחזק בלחיצת השנים האחרים: ושן של זהב הוא שיהיה שן משניה משונה במראיתו ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבהו עליו להסתיר מומה ורבי אומר שכיון שזה המעשה הוא להסתיר מומה שלא תעקור אותו להראות לחברותיה וחכמים אומרים שתעקור ותראה בר"ה ולפיכך אסור לצאת בו. והלכה כחכמים:

בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה:

ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב:

לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ':

[* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]:

ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד:

ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים: