הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע״פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא״כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה״ה שחייב על ב׳ תולדות של ב׳ אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב׳ תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב׳ תולדות של אב א׳, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:

המוציא תבן כמלא פי פרה כו': המוציא אוכלים כגרוגרות חייב כו': עצה הוא תבן הקטנית כגון הפול והאפונים והתורמסין ודומיהן מן הזרעים: קליפיהן קליפה העליונה הדומה לעור הבהמה: גרעיניהן הם הגרעינין הקשין שהן בתוך הפרי: עוקצין הן אותן העוקצין שהפרי תלוי בהן באילניהן כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקים והאתרוגים וזולתם: וסובין הוא הסובין שלהן והוא הקמח הבינוני: ומורסן הוא המורסן שלהן והיא הקליפה העליונה העבה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלים כלם מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורם להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינוני. ומן המאכלים מהן שיש להן קליפה ומהן שיש להן גרעינין ועוקצין וסובין והודיעם כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המבורר מכל מיני אלו הפסולת כולם: ואמר רבי יהודה כי העדשים בלבד משערין אותן בקליפה הדקה שעליהם לפי שהוא מתבשל שלם בקליפתן ויאכל עמו וכמו כן סברתו בפולין הרטובים לפי שהוא נאכל בקליפתו הסמוך אל האוכל. ואין הלכה כרבי יהודה:

המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ"ש בריש מכילתין בס"ד:

תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים:

[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]:

חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע"ו] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ"ו פ"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר"ב בסובן ומורסנן הוא פירש"י אבל כפי' הרמב"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י"א ממס' תרומות: