מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ. כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה. בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִים. וְאִם לָאו נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצָאוּ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים, וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה:

מצרפין שקלים לדרכונות. בני העיר שקבצו שקליהם יכולים להחליפם בדרכונות. והוא מטבע של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב, להקל מעליהם משאוי הדרך:

מצרפין שקלים לדרכונות כו':דרכון היה בו שני סלעים ואמר שמצטרפין אותן השקלים שהם מכסף בדינרי זהב כדי שיקל משאם. ושופרות תיבות כצורת שופרות היו נותנין בהם הזהב שהיו כונסין ועוד נבאר מפני מה היו כזאת הצורה:

ואמר נשבעין ר"ל השלוחין המוליכין השקלים ופסק התלמוד כי אלו השלוחין שומרי שכר ומעיקרי הדינין כי שומרי שכר חייבין בגניבה ובאבידה כאשר נתבאר במקומו אלא אם היה שם אונס ולפיכך אמרו נגנבו בליסטין מזויין ענינו שיצאו עליהם ליסטין מזויינין בברזל שאין אונס גדול מזה ואבדו כשטבעה ספינתו בים שהוא ג"כ אונס ולפיכך אינם חייבין אלא שבועה:

וענין נתרמה התרומה כאשר אספר לך והוא כי מעות השקלים כשכונסין אותן נותנין אותן בלשכה ידוע וכשהיה שם הממון לוקחין ממנו בשלש קופות קצת ומוציאין אותן במה שצריכין בצורך הקרבנות עד שיכלה אותו הקצת שהוציאו ומוציאין שנית קצת אחר וכשמוציאין אותו הקצת שמוציאין מן השקלים המכונסים מתכוונים להוציאו בקרבנות על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שלא יהיו הקרבנות מאותן השקלים ממון מי ששקל בלבד וישארו אותן שלא נתנו שקליהם ערומים מאותן הקרבנות וזהו ענין אמרם תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות א"כ כל מקום שתשמע נתרמה תרומה ענינו שלקחו מן השקלים קצת והוציאוהו להסתפק בקרבנות ולא נתרמה תרומה ענינו שהשקלים המכונסין לא הוציאו מהם דבר ואמר בכאן אם נתרמה תרומה ואח"כ אבד הממון נשבעין השלוחין לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם כי העיקר אצלנו מה שהודעתיך בו תורמין על העתיד לגבות ואם לא הוציאו מן הממון דבר ולא נסתפקו ממנו נשבעין השלוחין לאנשי העיר שנאבד באונס ושוקלין פעם שנית לפי שלא נתרמה תרומה עליהם וכששקלו שקליהם ע"י שומר חנם נתחייבו לשלם על כל פנים לפי שהם פשעו בהם ועל השלוחין להשבע על כל פנים בהכרח ואפילו אמרו אנשי העיר נשלם פעם שנית ולא נשביע אותם אין שומעין להם לפי שתקנת חכמים אין הקדש יוצא בלא שבועה:

שופרות. פירש הר"ב כעין שופר שפיו צר וכו'. ועיין רפ"ו:

כך היו שופרות במדינה. פירוש שתי שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין דתנן במשנה ה' פ"ו. הרמב"ם פ"ב מהלכות שקלים. [*ולא ידע הכ"מ מקומו איה. ונ"ל דאפשר דדייק משופרות יתירא שכלום היה חסרה המשנה אילו שנאה כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו בכל עיר ועיר לפירוש הרמב"ם ואי נמי בירושלים חוץ למקדש לפירוש הר"ב אך אין זה מדרך הרמב"ם לחדש דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עלה ויראה לי כו' ותו קשיא דבירושלמי מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אין עתיקין במדינה ע"כ. ומפני כן לבי אומר לי שהגירסא שבירושלמי ה"ל להרמב"ם כאשר כתב בחבורו]:

במדינה. עי' מ"ג פ"ק:

אם נתרמה כו'. [כתב הר"ב שהיו רגילים לתרום מהקופות] עיין ספ"ג:

נשבעין. כתב הר"ב ואע"ג דאין נשבעין להקדשות כדתנן בפ"ד דב"מ מ"ט ובמ"ה פ"ו דשבועות ושם פי' הר"ב:

אלו ואלו שקלים. ואין עולין לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי השנה. והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. כדאמר ר' בירושלמי ופליגי אמוראי. חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו או שאבדו. וחד אמר הראשונים הם שהגיעו ליד הגזבר תחלה והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמ"ג פ"ד דתמורה דיביא מאלו ואלו. והמותר יפלו לנדבה. והכא א"ל יביא מאלו ואלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין. ורישא דמיא למשנה ב' דהתם למפריש מעות לחטאת ואבדו והקריב חטאת תחתיהן דילכו לים המלח. והתם משום דאי הויא חטאת הויא מתה משא"כ בשאר קרבנות: