הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עֲזַאי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, אֶלָּא מַפְרִישִׁין מֵהֶן שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן עַל מָעוֹת הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה:

המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין כו':בן עזאי אומר אין הקדש מתחלל על המלאכה ולפיכך יאמר שיקחו מאותן הנכסים שכר האומנים שעשו הקטורת וזולתו ויחזרו חולין אותן הנכסים ואח"כ מחללין עליהם דברים הראוים לקרבנות צבור ואז תנתן אותה הבהמה [ס"א הקטורת] לאומנין בשכרן ויקנו אותה מהן מתרומה חדשה כמשפט שעשו בקטורת והוא מאמר בן עזאי אינה היא המדה ענינו כי אין זה שוה לדין שנדין בקטורת ואינו הולך באותו דרך ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטורת לפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי:

המקדיש נכסיו והיו בהם כו'. וה"ה למקדיש הדברים עצמן כמ"ש במשנה ב' פ"ה דנזיר:

והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור. פירש הר"ב כגון קטרת או יינות שמנים וסלתות. ותימה דבמשנה ח' תנן לשיש בהן יינות שמנים כו' שימכרו כו'. ובגמרא פ"ק דכריתות דף ו' מייתי למתני' דהכא ואמרינן מאי נינהו. אי בהמה תנא לה [במשנה ז'] אי יינות שמנים וסלתות [עיין במשנה ח' ומ"ש שם בס"ד] תני לה. ומסיק בסממני הקטרת דאי קטרת עצמה לא נעשית בחוץ. ובמותר הקטרת שניתן לאומן בשכר ולא הספיקו ללקחו ממנו עד שהקדישה לא מוקים לה משום דל"ג במשנתינו. וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. אבל לגי' הספרים נוכל לפרש מותר הקטרת. וכן בירושלמי מוקי למתניתין במותר הקטורת. ובכ"מ פ"ה מה' ערכין נשמט מראה מקום על מתניתין דהכא. וגמ' פ"ק דכריתות:

אמר לו בן עזאי וכו' כתב הר"ב והלכה כבן עזאי. וז"ל הרמב"ם ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטרת. ולפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי עכ"ל. דאל"ה הא קי"ל הלכה כר"ע מחברו. אבל לדברי התוס' דלעיל אין לפסוק כבן עזאי מהאי טעמא:

וחוזרין ולוקחין כו'. אתיא ככ"ע [*וכן ה"נ ואם לאו כו' כדלעיל. אלא שהמשנה קיצרה]: