שבאמצע טמאים. משום דזבין וזבות שכיחי ומהלכים באמצע דרכים, והטהורים מסתלקים לצדי הדרכים מקום שאין דריסת הרגל מצויה ומזהירין לכל טמא שלא יגע בהן. אבל בשעת הרגל שרוב ישראל טהורין, הטמאים מסתלקים לצדדים שלא יטמאו את העם, והטהורים הולכים באמצע הדרכים, הלכך בשעת הרגל רוקין הנמצאים באמצע טהורים ושבצדדים טמאין. והלכה כרבי יוסי:
סכין שנמצאת בארבעה עשר כו':יום י"ד מניסן הוא יום שחיטת הפסח וחזקת כל הסכינין שטהרו לשחיטה ולפיכך שוחט בה מיד ואם מצאה יום שלשה עשר מזה עליה מי נדה ומטבילה ותשאר עד הערב השמש ושוחט כי אפשר שהוציאוהו לטהר:
ואמרם שונה לפי שאנו נותנים אותה ביום שלשה עשר כאילו הוא יום שביעי לטומאתה שהיא צריכה הזייה שניה כמו שאמר הכתוב בטומאת מת והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו' וכן כשיחול יום ארבעה עשר בשבת שמא יעלה על הדעת שלא נשחוט בשבת מספק לפי שאפשר שהסכין טמאה והשחיטה נפסדת הודיענו בכאן שלא נאמר זה אלא שוחט בה מיד לפי שהוא יום טוב ולפי שהעם יודעים כי אסור בו הזאה וטבילת כלים כמו שיתבאר במסכת ביצה טהרו אותה מלפני יו"ט ואם נמצאת זו הסכין קשורה עם סכין ידוע אצלו הרי הוא כמו אותה הידועה אם טמאה טמאה אם טהורה טהורה ומה שחייב שנאמר סכין שנמצא בארבעה עשר טהורה ונאמר שטהרה יום שלשה עשר והעריב שמשה ולא נאמר זה בקופיץ אבל נאמר ואפילו יום ארבעה עשר שמא הוציאוהו לטהר ולא נטהר יום שלשה עשר והוא מה שביארוהו במס' פסחים והוא כי הסכין הוא צריך לשחיטת הפסח על כל פנים כי שחיטת הפסח צריכה בהכרח בין בטומאה בין בטהרה והקופיץ אינו צריך אלא לחתוך הבשר והעצמות ואינו ראוי אלא לחגיגת ארבעה עשר שמותר בו שבירת העצם וחגיגת י"ד אינה קריבה על כל פנים כי אם בא פסח בטומאה או במרובה אינה באה כמו שביארנו בפרק ששי מפסחים ועל אלו העקרים נתקיימה זו המשנה כשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר שהכל מטמאין לו ולפי שהדבר חד ספיקא שהרי אפשר שימות ויבא הפסח בטומאה ולא נצטרך טהרת סכינין ואפשר שלא ימות ויבא בטהרה ונצטרך לטהרת סכינין יטהרו העם סכיניהם בשלשה עשר ויהיו מוכנים ולפיכך כשנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד אבל קופיץ לא נתעסקו לטהרו יום שלשה עשר כיון שהיה להם סכין ושמא ימות הנשיא כיון שהוא גוסס ויבא הפסח בטומאה ולא תהיה שם חגיגה ולא נצטרך לקופיץ לפי שהוא אינו צריך אלא לחגיגה או נאמר שלא ימות ויבא הפסח בטהרה שמא יבא במרובה ולא תהיה שם חגיגה ולא נצטרך קופיץ ומפני זה חזקתו שלא נטהר בארבעה עשר וכשנמצא ביום י"ד שונה ומטביל וזהו ענין אמרם לשם סכין דחד ספיקא מטביל לה קופיץ דתרי ספיקי לא מטביל ליה והבן זה וכבר קדם לך לא גזרו על הכלים בירושלם והוצרכנו זה הסכין טבילה כשנמצא יום שלשה עשר משום חומרא דקדשים:
שוחט בה מיד. פירש הר"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש"י פרק ו' דפסחים דף ע':
שונה ומטביל. כתב הר"ב והרמב"ם פירש שונה להזות כו' ופי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי:
וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש"י. וטעמא כתב המגיד פ"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש"י דמטביל לה בעליה מאתמול:
חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ"ש לקמן ומ"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו':
בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב"ם אע"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר"ב ברישא בנמצאת בי"ד. והתם א"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי"ד. מ"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה:
שוחט בה. הרמב"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ"ל זו דהשתא נמצאת בי"ד שרי. בט"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ"ל דבט"ו שוחט בה מיד ונ"ל שמשום זה הוכרח לרש"י [דהיינו רבותי שכתב הר"ב] לפרש בבא דחל י"ד וכו' דבקופיץ מיירי:
