הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:

עד העצרת. דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ומן העצרת ואילך נראה כמתקן לצורך שביעית. ובשדה לבן שאין בו אילן עד הפסח. ומשנה זו היא משנה ראשונה ואינה הלכה, דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח בשדה לבן ועצרת בשדה אילן והתירום ומותר לחרוש עד ר״ה של שביעית:

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. ר"ל כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה ושיערנו באבני משקלנו ס"ב ליטרין וז' אונקיות וב' שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא שבכל ליטרא י"ו אונקיות והאונקיא י"ו דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגירי שעורה ואם היו עושין פרי פחות מזה אסיר לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד שיתנו פרי לרוב או מעט חורשין כל בית סאה בשבילן וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו בחריש ובקציר חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן ועל כן אסור לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית:

ורבי ישמעאל. כבר פירשנו דעתו:

ומה שאמר רשות. ר"ל שאינו מוכרח לעשותו וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו וכדומה לזה ישבות בשבת אבל קציר העומר שהוא מצוה להניף ממחרת השבת הוא דוחה את השבת וזה אמת ויתבאר במקומו במסכת מנחות:

עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי: