הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אעפ״כ שביעית משמטתו:

אם היה החדש מעובר. ר"ל חדש אלול אם היה ל' יום ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמטה שהוא לא חלק אותה אלא ע"מ שימתין בדמיה שהיום ההוא יום טוב חשוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים ובאה השמטה אחר זה ונשמט החוב ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה לא נשמט חובו מפני שלא נעשה חובו בשנה שביעית:

וכן הקנסות שחייב הכתוב לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם:

וכל מעשה ב"ד נתבאר בגמרא שזהו פסקי הדיינים והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו הממון לא יהיה נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב והעיקר אצלנו בעל חוב קונה משכון לפיכך כשילוה אותו על המשכון יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע ואינו נשמט ומוסר שטרותיו לבית דין לא יהיה נשמט חובו שהכתוב אמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים ט״ו:ג׳) וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו:

[*השוחט את הפרה וכו' משמט. ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]:

המלוה על המשכון. פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם: