כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר:

כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:

כוורת. היא הכלי שיאספו בה הדבורים ויעשו בו דבש:

ומה שאמר הרי היא כקרקע לענין קנייתה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שהודענו קצת הענין הזה בפאה (פרק ג' מ"ו) ושיקנה מטלטלין על גבה ושאר דיני קרקעות:

והרודה ממנה בשבת. מי שירדה הדבש ממנה שהוא לדעתו כמו שיתלוש צמח מן הארץ ואסמכתא בזה ויטבול אותה ביערת הדבש (ש"א יד) אמר כמו שכורת עץ מן היער שחייב כן מי שירדה הדבש בשבת חייב סקילה:

והעיקר אצלנו שקרקע המחובר לא יטמא בענין מעניני הטומאה כמו שיתבאר במקומו:

ושאמרו חכמים פטור ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים ואין הלכה כר"א:

כוורת דבורים. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר"ש [*ועיין מ"ש עוד שם].

הרי היא כקרקע. כתב הר"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות:

[*וכותבין עליה פרוזבול. אע"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]:

פטור. פי' הרמב"ם ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [*ור"ל מכוח מרדות ועיין מ"ש בריש שבת בס"ד]: