עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:

עד אימתי. שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן:

עד שתכלה הליחה. ר"ל עד שתיבש הארץ (א) ותכלה לחות גשמי זמן החום:

ומקשאות. מקום זריעת הקישואים:

ומדלעות. מקום זריעת הדלועין. ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתי וזה אומר כלתה:

ושדה הלבן. ארץ לבנה ענינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה לחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל:

בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:

כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:

במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם: