הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:

מתקנו. מיישר אותו ומתקנו רבי עקיבא אוסר ליישר ולתקן רשות הרבים ולא לקלקל שכשיישר אותו ויסיר האבנים יצטרך להשליכם אל מקו' אחר ונמצא מקלקל אלא אם יהיה לוקט מהם האבנים ויסיר המקולקל וישליך מה שהסיר ויטילהו בים או באשפתות וכן הוא מבואר בגמרא והלכה כרבי עקיבא:

מותר להעמיק עד הסלע. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע ליה וכו'. וכ"כ הר"ש. וצריך לפרש דלמא מימלך ואינו מעמיק עד הסלע וזרע ליה דאילו על הסלע אין ראוי לזרוע ומיהו לישנא דמתני' משמע דרבותא דשריותא הוא להעמיק כל כך עד הסלע. והר"ש כתב עוד פי' אחר דלא גזרי' אטו עודר בשדה. ומלשון הרמב"ם בחבורו ספ"ב נראה פי' אחר שזה לשונו ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו וכו'. נראה דהא קמ"ל דאע"פ שמוציא עפר הרבה רשאי לצוברו וכו':

[*מה יעשה בעפר צוברו ברה"ר כו'. עיין בפרק ג דב"ב משנה ח]: