הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

המבקיע בזית. המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים לא יכסם בעפר מפני שהיא עבודה:

ובתולת שקמה הוא הצמח הראשון שיצא בה קודם שיכרתו אותה והשקמה מין מן התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזמיר לכרמים א"ר יהודה אסור לכרות ממקום ידוע ומותר לכרות על פני הארץ או למעלה מעשרה מפני שדרכה להקצץ תוך עשרה והלכה כרבי יהודה:

המבקיע בזית. פירש הרמב"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ"ש לעיל בס"ד:

שקמה. פירש הרמב"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים:

רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'. וכתב הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף פ ע"ב ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [*ולפ"ז נראה דהלכתא כת"ק כיון שחולק. והר"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפרק א' מה"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב"ב]: